ולפעמים לא.
היום לא.
אם רגעי ילדות מביכים עשויים להוות טריגר לפלאש-בקים, אני מפציר בכם להפסיק לקרוא כעת.
באמת.
ראו הופצרתם.
במסגרת נטייה לא שימושית במיוחד להיות דברים לפני שיש עבורם שם, הבנתי לאחרונה שהייתי ילד כאפות.
למעשה, אני משער שהייתי יותר מילד כאפות. אתם מבינים, כאפות הומצאו זה מכבר כשהייתי ביסודי, אבל לא חטפתי הרבה מהן לאורך השנים. כשאני נזכר בכל מיני דברים שעשיתי, אני מתקשה להבין כיצד. בסך הכל, חברי לכיתה זכורים לי כקבוצה מפותחת מכפי גילה – מהירי מחשבה, גאווה ואכזריות. לא מעטים מהם היו מכפכפים מחוננים. הייתי אף אומר היו בהם כאלה שכפכופם אמנותם.
אם כך, איך ייתכן , שחמקתי מגזר הדין, למשל, אחרי מספר מערכונים ופזמונים גרועים במיוחד שהעליתי מולם בשיעורי חברה של כיתה ו'?
איך אני עומד כאן עכשיו חי לכתוב את הפוסט הזה? נסתרות דרכי האל.
הינה הד של אובססיה (שלא לומר הובסשן), מהשנה האחרונה, שלא כתבתי עליה כמעט בשום מקום.
קוקטייל מתוק ונחמד לימי ראשית הקיץ הקלילים אך הקשים.
התגלית המקרית כאן, שהצדיקה פרסום מתכון, היא שלמרות שהמרכיב המרכזי הוא מיץ מנגו (נקטר, מה שאומר שממש אין צורך להמתיק מעבר לזה), הטעם הסופי מזכיר יותר מהכל סוג של קרטיב לימון מהזן הנוסטלגי, ונוצר משקה מתוק אך מרענן, מחליק בקלות באופן מסוכן ממש ומעלה חיוך.
מרכיבים: (אני כותב לפי יחסים, כדי שלא ישנה אם יש לכם כוסית מידה מטרית או אימפריאלית, או אם החלטתם להכין כמות גדולה יותר, ולמה לא בעצם?)
מרכיבים:
1 וודקה ליים (אני השתמשתי בסמירנוף ליים)
2 נקטר מנגו
1/2 מיץ לימון סחוט טרי
דובדבן מסוכר
הכנה: משקשקים את המרכיבים הנוזלים בשייקר מלא בקרח ומסננים סינון כפול לכוס מרטיני. מפילים את הדובדבן לתחתית.
זה לא סוד ש"האני" הוא לא מונוליתי. אפילו בקומון סנס המערבי, אנשים מחלקים אותו לפחות לשניים: "מצד אחד… מצד שני…". ובעיני, הוא יותר מאגו,סופר-אגו, איד, ואף יותר מפרסונות שאנחנו יוצרים במצבים חברתיים ומוצבות בקונטרסט מול מי אנחנו "באמת".
בעיני, האני הוא יותר כמו פרלמנט. שיש בו מלא סיעות, וקואליציה ואופוזיציה, וזה שמפלגה בקואוליציה עוד לא אומר שהיא באמת מצליחה להעביר דברים, כי חלק מהסיעות יכולות פתאום לחשק את המהלכים, ככה שבעוד ששינויים במצע של מפלגת השלטון של האני מוכרזים חדשות לבקרים, הרי ששינויים במדיניות דה-פקטו מתרחשים לאט לאט ולפעמים יכולים להיעצר בכלל.
והכי גרועה מכולם, היא מפלגת העבר שירדה מגדולתה. אני מדמיין אותה כמעין "מפא"י של הנפש". מפלגה שכבר אין לה כמעט מנדטים ושאבדה את הרלוונטיות שלה, אבל בגלל שהיא פעם היתה מפלגת שלטון, היא עושה מלא מלא רעש מספסלי האופוזיציה ומשפיעה על סדר היום באופן לא פרופורציונלי. ונראה לי, שאחד הדברים הכי חשובים כדי להתקדם בחיים זה לשים לב מתי בטעות מקשיבים לרעש שהפרלמנטרים המזדקנים שבפנים עושים מהספסלים שלהם.
כי לעתים כל כך קרובות, יש לך מפלגה חדשה בשלטון, עם תכנית חומש חדשנית ומתוכננת היטב, שנבחרה במהפך מוחץ והעם נושא עליה עיניו, שכבר אפילו יש ניצני שינוי והישגים לטובתה בתחומי הפנים והחוץ. אבל המפלגה המודחת ממשיכה לתקוע מקלות בגלגלים, ומנסה לגנוב את דעת הקהל, אפילו שהם מיעוט שכבר עבר זמנו.
אורי ברוכין חי בלונדון, שם הוא עובד כאסטרטג בכיר (Strategy Director) בסוכנות The Partners בתחום אסטרטגיית המותג וחווית לקוח. כמו כן, מלמד תלמידי תואר שני בלונדון קולג' אוף קומיוניקיישן. הוא ממשיך לייעץ גם לחברות ישראליות, ומנהל את פרויקט "רשימות" מאז הקמתו.