פוסט אצל עידוק, על ההתמודדות של צה”ל עם דעת הקהל דרך הרשת, זרק אותי כמעט 12 שנה אחורה אל העבר.

דצמבר 1998. אני בן 24 (כמעט), עובד ביואל, ונושא בטייטל המרשים “עורך האינדקס של הקפטן” (קפטן אינטרנט. עזבו שגם בעצם ניהלתי את פרויקט ההקמה ואחר כך את המוצר, וצוות תוכנאים עז לב, באותה תקופה “עורך” היה טייטל שקסם לי יותר).
פנו אלינו מדובר צה”ל, אבל ריקי כהן הייתה עסוקה, ולכן נשלחתי להרצות בפני קורס קציני הדוברות (מיל’) של דובר צה”ל, ובפני עוד כמה אנשים מהיחידה עצמה שהצטרפו/היו שם כמדריכים. למיטב זכרוני, זה מעין קורס צו’פר לפונקציונרים במדיה שהולכים לעבור לשירות מילואים קל יותר. כותרת ההרצאה היתה: “תקשורת ודוברות בעידן המידע”, והמסר שלה היה בעצם די קרוב למה שעידו קינן ויאיר בארף כתבו בטור שלהם.

אז חפרתי שנייה בארכיון, ומצאתי את ההערות שכתבתי לעצמי אז. בלי פאוורפוינט. לא היה לי מחשב נייד והם לא יכלו להתחייב ליותר ממטול שקפים אז ציירתי על לוח ושרבטתי מלא סטטיסטיקות מצחיקות מהזמן ההוא. גם כללתי כמה ויצים שחשבתי בגיל 24 שיהיה מגניב להגיד לדודים מדובר צה”ל. כנראה שלא לקחתי את העסק יותר מדי ברצינות, כי המבנה שחילקתי כלל את סעיף 4. “תודות וכיבוד”. ואת סעיף 5.” בברכה”, אבל חלק מהמסקנות בלתי נמנעות ועדין נכונות.
החבר’ה ישבו מולי עם חיוך מדושן עונג והסתכלו עלי במבט של: “יאללה יאללה, מה זה הילד המעצבן הזה ולמה מה שהוא אומר אמור להזיז לנו?” ואחלו לי הצלחה בהמשך מילוי תפקידי (האיחול עבד).
יותר מעשור עבר והשינוי טרם הופנם במלואו.
בתחתית ההנדאאוט שהכנתי להם עם לינקים חשובים (סלון, וויירד, סיקס דגריז, מגזין יואל (-: ) כתבתי מודגש:

You Can’t Fight Them. Join Them.
Join Them Now.

הינה ציטוטים נבחרים למי שמתעניין וגם לצורך הפוגה קומית. ההדגשות שלי לדברים חשובים, אבל בעיקר למה שבמבט לאחור משעשע אותי. ולמתמידים גם העליתי את המסמך המקורי לרשת במלואו ב-scrbd. הוא כולל סקירה היסטורית מצחיקה של הרשת. בכל מקרה, הינה כמה ציטוטים:

אני רוצה לתת תמונה קצת שונה מהתמונה הרגילה בתקשורת, ועוד נדבר על הסטריאוטיפ של הרשת במה שיקרא בהרצאה הזאת המדיה המסורתית ויכלול את כל מה שאינו אינטרנט. בחלק הראשון אני אנסה לתת קצת מידע היסטורי על התפתחות הרשת, הגודל שלה היום וקצב הצמיחה שלה (לא יהיה זמן כנראה). בתוך המידע הזה אנסה למקם את הצד התקשורתי/חדשותי שהוא זה שמעניין אתכם. בחלק השני ננסה לבדוק מה ההבדל בין החדשות ברשת למקומות אחרים בעיקר מבחינת דינימיקות של התפשטות מידע – כאב הראש המרכזי למנגנונים הצבאיים והפוליטיים, ובגלל זה הצד העיקרי שיש לכם עניין בו.

בתוך הצרות הצרורות שנגלה, אין לכם מושג כמה צרורות, ננסה בחלק האחרון של ההרצאה למצוא דרכי התמודדות טובות יותר או פחות עם הבעיה של דוברות בעידן האינטרנט (בשלב הזה אם הכל ילך לפי התוכנית כבר תהיו מוכנים לקבל כל דבר…) אני אתן כמה רעיונות וכיוונים למחשבה ואם יהיה קצת זמן (ולא יהיה כנראה) אנסה שהחלק הזה ישתף אתכם, כי בסך הכל אתם אנשי המקצוע האמיתיים כאן, בכל מה שקשור לדוברות. אני רק משער השערות ומעלה רעיונות.

 

גם אם הפתרונות עאלק שאני אציע יהיו דברים מוכרים (קשה לי להאמין שאני אחדש משהו בתחום הדוברות בהרצאה הזאת) אני מבקש לשים לב לחיבור בינם ובין התכונות של של הרשת – כי זה העיקר.
…
נכון ליום ראשון 29 בנובמבר 1998 רשומים 4,757,394 דומיינים שונים. ובכל שבוע נוספים עוד 68,305. ליותר מחצי, אגב, יש בסוף com.
אבל כמה אנשים יש?
אי סטטס (חברת סטטיסטיקה וסקרים מהמובילות ברשת) מעריכה שבסוף החודש (דצמבר 98) יהיו בארה"ב כ- 47 מליון משתמשים מעל גיל 18. זה אחרי שביוני היו 37 ובדצמבר 97 היו 28 מליון. 18.5% מבין המבוגרים (18+) המהווים %74 אחוז מכלל האוכלוסיה של 270 מליון איש בארה"ב.
בסה"כ בעולם 108 מליון משתמשים.
מה המצב אצלנו?
בישראל מעריכים 360 אלף גולשים בתוכם הרבה כאלה בתוך ארגונים גדולים מאוד – טבע, אלביט, אורט, עמל וכל האוניברסיטאות. 15% בתי אב מחוברים והגידול כרגע הוא של 68% בשנה. נכון לינואר 97 רק 20% מהמשתמשים בנטויז'ן בדקו אי פעם דואר. אבל זה לא אומר כלום לגבי הגולשים.

אבל המספרים האלה לא מספיקים לנו – ובאו רק כדי להפחיד בגודל ובמהירות הצמיחה. וחשוב להדגיש כי מעולם עוד לא הייתה מהפיכה טכנולוגית עם קצב חדירה כל כך מהיר.
…

"כמה אנשים כבר יש שם? הכל ילדים… למה בכלל להתייחס אליהם?"
שאלנו מי בכלל מתעניין בחדשות ברשת? אבל למה שלא נשאל לרגע מי בכלל מתעניין בחדשות?
אריה כספי מצטט במאמר שלו ביום שישי האחרון (11 בנובמבר). שני סקרים לפי סקר איגוד המפרסמים 43% אחוז מתוך האוכלוסיה הבוגרת בארץ לא קוראים עיתונים. לפי טלסקר 30%. וגם כשהם כבר קוראים – לא ממש ברור מה הם קוראים ומה הם מבינים. (תעביר לי את הספורט).

הטלוויזיה בשיאה מושכת 50% מבתי האב באוכלוסיה היהודית. אבל זה אומר רק שמישהו צופה/המכשיר פועל. אולי זאת בכלל הסבתא הסנילית שלא יודעת עברית ורק חייבת משהו שיזוז לה מול העיניים… ותזכרו שלסבתות חרשות יש קצב חדירה מטורף לשוק – כמעט כמו לטלפונים סלולריים.

אבל האם השאלה הזאת משנה? מי הוא בעצם "הציבור" שכלפיו אתם מדבררים? כנראה שגם המיעוט הזה משנה לכם (אני מצטער שאני לא אומר לנו אבל אני פשוט לא בטוח אז אני מעדיף להפריד את האינטרסים שלכם ושלי). אתם מתעניינים בעיקר בשיכבה איכותית שקשורה לגוף הערטילאי של "קובעי דעת הקהל" (מי שהם לא יהיו). ומתוך אלה יש כנראה מספר לא מבוטל ברשת שרק ילך ויגדל (מעצם חתך האוכלוסיה שמגיע לרשת בגלל המחסומים הטכניים).

איך זה נראה מבחוץ (בינתיים)?: הסטריאוטיפ של האינטרנט בעיני התקשורת המסורתית, בעיקר בארץ, מתחיל להיות כמקום שיש בו המון מוזריות ושהמידע בו לא אמין, לצד זה כל ענקי התקשורת דואגים לבסס שם מעמד. הסיבה היא להערכתי זה שברשת יש הכל, קל וזול לפרסם ולא הכל הוא אוטומאטית מסחרי ומיין-סטרימי. סביר להניח שהספקנות תעלם ככל שיחדור המדיום.
…

אז גם מול הגולשים צריך לדברר – וכאן מתחילות הצרות האמיתיות, ורובן נובעות מהחוקים החדשים של זרימת המידע ברשת. יש כל מיני הבדלים וחידושים אבל אני הייתי רוצה להתחיל דווקא מעובדה שלפעמים מתעלמים ממנה או משאירים לסוף. [לא כתבתי, אבל נדמה לי שאז לראשונה השתמשתי באמירה שגלישה זאת אשלייה אופטית, אנחנו לא גולשים דרך המידע, הוא גולש דרכנו.]

…

ג. מידור? הסגר? צנזורה? חקיקה בינלאומית? ("האח הגדול עינו שפוכה")

אין שום יכולת למדר ולהגביל את המידע – משהו שהצנזורה הייתה די רגילה לעשות. הצנזורה, אגב מאבדת את כוחה באופן מוחלט. ברגע שמשהו עלה לרשת – נגמר הסיפור – זה בחוץ זה טס ומשתכפל כי חשוב להדגיש כל הזמן נוצרים עותקים – לא רק אתרים נוספים – עצם הגלישה יוצרת עותקים (זוכרים את האשליה של הגלישה? [לא כתבתי, אבל נדמה לי שאז לראשונה השתמשתי באמירה שאני עדיין מחבב שגלישה זאת אשלייה אופטית, אנחנו לא גולשים דרך המידע, הוא גולש דרכנו.]). כמו מגיפה שאין אפשרות לעשות לה סגר (בגלל ההצלבות במעגל). וזה יכול להישאר בחוץ לנצח.

הצבא יצטרך ללמוד לעצור את הדברים עוד בפנים, לצנזורה אין שום משמעות כלפי חוץ. כלום. נגמר הכוח שלה כמעט לגמרי. מה שיצא החוצה נשאר שם. הרי פעם יכול להיות שגם במקרים של הכתב שהודיע על הסמים מורדי אלון שמדווח על "צבא מסומם" בידיעות אחרונות או רונן ברגמן על זיהוי הגופות בהארץ. היה מציל אותכם האח הגדול.

גם אם תהיה חקיקה בינלאומית (וכנראה לא תהיה כי הגישה האמריקאית היא לשמור על הרשת חופשית ובעיקר לשמור לעצמם צפנים – שוב, להחזיק את המידע בתוך המערכת). סביר להניח שיווצרו "מקלטי מידע" (שאגב, כמו בתחום הכלכלי לא צריך לטוס אליהם כדי להשתמש בהם).

[אני משתמש אחרי זה במקרה של לינור אברג’יל כדוגמה במסמך המלא. תוכלו לראות שם שהניסיון לשלוט על מידע ואיסורי פרסום עבד קצת יותר טוב אז, אבל לא בהרבה.]
…

ומה התוצאה של זה? סיוטו של כל דובר. ועל העזרה של האח הגדול = אי אפשר לסמוך יותר.

3. דגשים למיצוב ארגון יחצ"ני/דוברותי בעידן המידע

מעניינת אותנו הדעה של הקובעים. ובשביל זה בנינו עד היום מערכת שלמה של עבודה מול מרכזי התקשורת.

אבל אם כל גולש בן 14 הוא תחנת שידור ואין לנו שום דרך לעצור אותו… מה נעשה עכשיו?

יצרתם גם הרבה תלות ביניכם לבין חלק מספקי החדשות. לגולש אין שום אינטרנס לעזור לכם…

"תהודה אמינה על הנעשה בצבא וטיפוח האמון של הציבור.", "בהתאם לדגשי הסברה, ודגש על זמן תגובה" "העבודה היא מול מקבלי החלטות וקובעי דעת קהל". "גם תדמית בינלאומית – בגלל הדרג הפוליטי" האם המלחמה על המשימות האלה אבודה? לא ולא!

ודווקא כאן צריך לזכור כמה דברים.

…

לא תהיה לכם ברירה. כל השיטות הותיקות יותר = עבודה מול הצנזורה ( לעלות מהקומה השנייה עם שאילתות שיש עליהן את החותמת ו"פיו… את זה אני לא צריך לדברר, יש על זה איפול") מתה.

….
עכשיו, אם אני לא טועה אתם אמורים להיות מאוד טובים בזה. אז קדימה – לעבודה.

מעבר מדוברות שנשענת על שליטה על המידע לדוברות הנשענת על עבודה עם המידע. מעבר שכבר התחלתם בעצם זה מה שמאפיין את הדוברות ה"חדשה" לעומת "הישנה". האינטרנט תשלים סופית את השינוי. כי מידע וידע זה לא אותו דבר – והציבור יזדקק תמיד לסוכנים שיהפכו אחד לאחר. אז על חלק מהדברים תצטרכו לוותר כי אין מה לעשות – זה לא יעבוד יותר. אבל על חלק אחר כדאי לפרוש חסות ולקחת שליטה וליזום.

תזכרו שזמני התגובה הם אפסיים. ברגע שמשהו הגיע לרשת זה מפץ גדול של מידע. לעומת זאת אם הפיצוץ יהיה מבוקר כי תתנו את התגובה המיידית כבר בשטח ולצידו יהיו עוד פיצוצים שיקחו לכיוונים אחרים ולא רק לשליליים (על ידי אותה מערכת יחסים עם ספקי החדשות הגדולים שהיתה עד היום ויש להמשיך ולטפח.) תוכלו ליצור בלבול או מיתון ולהטות את הדברים לכיוון שלכם.

דוגמאות: סלון, wired, כמפיצים של תפיסת עולם. הרי אין עיתונות אובייקטיבית.

ואל תחשבו שלתקשורת עצמה יהיה כל כך קל עד שהיא לא תצטרך אתכם, כי יש כמה בעיות, שהיא חולקת אתכם.

ב. מיתוג ("ברנדינג")

ריבוי המקורות פוגע גם בהם. הפיתרון הוא ברנדינג (למה שאני אקנה ג'ינס מסויים מתוך חמישים יצרנים? כי זה ליוויס? למה שאני אאמין לכם? כי אתם דובר צה"ל? או כי זה "מעריב" (ואתם דואגים להתברג שם)).

ספק חדשות ב' ינצח את א' אם האתר שלו יותר יפה ונוח ואם התדמית שלו עדיפה. וכולם יודעים שאפשר וכדאי להאמין לו.

כאן בדיוק אתם אמורים להיכנס לתמונה. דובר צה"ל בעיני הוא סוג של איש מכירות. הוא מוכר את המציאות שהיא בדרך כלל די מרה. אם יצרני הסיגריות מצליחים אין סיבה שאתם תיכשלו. [זאת הדרך שלי להעביר ביקורת חתרנית בגיל 24, היום פשוט לא הייתי נותן את שירותי.]

כמו שהצלחתם ליצור תלות מסוימת ביחסים בין התקשורת הישראלית וביניכם תצטרכו לעשות גם עם האתרים ולשמחתכם בדרך כלל יעמדו מאחוריהם אנשים שאתם כבר מכירים.

…

בעצם יש מעט מאוד כאלה שעובדים ישר על "חומרי הגלם המציאותיים" רובם מלקטים מעבדים ומחברים חומרים מכאן ומכאן (זה אגב, כמעט כל מה שעשה מט דראדג' בפרשת לוינסקי). ותפקידכם לדאוג שגם לכם יהיה חלק בתבלון של הדייסה הזאת.

מי שקורא בעיתונים רואה שכבר היום, הכתבות באות מאותם חומרי גלם, זה כמעט חסר משמעות מי גילה את זה. הדבר היחיד שנותר משמעותי הוא מה אתה יכול להציע יחד עם המידע ובאיזה אופן אתה מגיש אותו. ושוב כאן – יש לכם כוח.

…

אין ספק התמונה שעלתה כאן קשה, וכל הסיכויים נגדכם. אבל עם הרבה, מאמץ, יוזמה, מקוריות וגמישות, יש סיכוי שתצליחו לצמצם חלק קטן מהנזקים. ובמצב הקיים, כל טיפה תעזור. בהצלחה לכולכם, ותודה על תשומת הלב.

————–

בקיצור – ברב הרמות ההסברה ממשיכה לתפקד עם אותן לקויות שהיו שם לפני עשר שנים. וזה די מדהים בעיני.

במקור כתבתי את זה כתגובה אצל יו גונן בפייסבוק, על הטור  הפתט של שטארק.
אבל מאז, ושוב היום בגלל דורה שכותבת על ההבלחה המיזוגנית של נחום ברנע (עם כמה תגובות מצחיקות במיוחד – בכוונה ושלא בכוונה), אני נזכר בתגובה הזאת כשימושית.
אז אני מעלה את זה לבלוג הקטטוני הזה כדי שיהיה לי קל לשים לינק בכל פעם שהדיון תופס תבנית כזאת:

זה נפלא כמה מרחב פעולה כולנו מקבלות במסגרת אמנת וארשה…

אם את אישה, את יכולה להיות בתולה או זונה או לשלב את שניהם ולהיות כלבה (מומלץ).
אם אתה גבר, אתה יכול להיות חנון או אנס, או לשלב את שניהם ולהיות אמן פיתוי.

ואפשר להמשיך את האלגוריתם העקום הזה.
אם את אמא לגבר: את יכולה לחנך אותו להיות סחבה, ואז תתאבדי כי בגללך הוא לא מתחתן. או לחנך אותו להיות גבר-גבר ואז תתאבדי כי בגללך הוא אנס.
אם את אמא לאישה: תחנכי אותה להיות בתולה ואז היא לא תתחתן, אז תתאבדי. אם תחנכי אותה להיות זונה, היא תאנס כי כידוע רק זונות נאנסות, ואז גם מוטב שתתאבדי.
אם לא התאבדת עוד לפני זה מהבושה.
אם חינכת אותה להיות כלבה, היא גם תאנס וגם לא תתחתן, כי זה, כידוע, העונש האמיתי שכלבה (או פמיניסטית, זה די היינו הך, כידוע) צריכה לקבל.
ומיותר לציין שאת צריכה להתאבד.

אם אתה אב לאשה או לגבר, אז זה לא משנה, כי אתה בכל מקרה כל הזמן או בעבודה (אם חנכו אותך להיות סחבה מפרנסת) או אצל הזונות (אם אתה גבר גבר). ובכל מקרה אחד מהדברים האלה יהרוג אותך במוקדם או במאוחר. אתה יכול להאיץ את התהליך ולהתאבד, אבל אז מי יארגן את ההלוויה של אמא?

החדשות הטובות: יש סיכוי שכל האנשים האלה שמייצרים עוד אנשים כמוהם יתאבדו.
you may now return to your shopping, fucking, and hacking

עברתי על חומרים ישנים כי חיפשתי משהו, ומצאתי מצגת מלפני כמעט שלוש שנים, שהייתי מזועזע לגלות שרב מה שהיא אומרת עדיין עובד. 

באותו כנס טלדן בו דיברתי לראשונה על מחסום הויראליות של הבלוגוספירה העברית, נתתי גם מצגת על שינויים במגמות צריכה של תוכן.
בגלל תקשורת לא שלמה עם המארגנת, מצאתי את עצמי נותן, מול קהל שעיקרו ספרניות מזועזעות, מצגת שהדוגמה הפותחת שלה (כסוג של ביזאר שמעיד על הפראיות של השינויים) היא הצפרדע המשוגעת, כן – זאת הערומה עם הפין הכחול החשוף. ועוברת אחרי זה לדברים שהיו קצת סינית לרב הקהל שהיה שם. דממה של שוק לוותה את כל המצגת.  ניתן להוריד אותה שוב מאי-סניפס.

(הסרטים של ההתחלה הזה לא יעבדו, אבל אתם מן הסתם מכירים אותם בלאו הכי ולא תתקשו למצוא אותם. התוכן העיקרי מסתתר קטוע בשדה ההערות וחלקו בין השורות. כרגיל, אני לא מהאסכולה שכותבת את התסריט על השקופיות. אגב, היום בחיים לא הייתי מציג משהו כה כעור, ואני מזועזע בעצמי מרמת הסטוריטלינג הירודה שלה…)

מה שמוזר זה, שלמרות שהמצגת הוצגה בקיץ 2005 ומתארת דברים שקרו בשנים שקדמו לו, רב אתרי התוכן הגדולים בישראל ממשיכים להתנגד לשינויים העולמיים, והשורה התחתונה עודנה רלוונטית. השינויים, אם בכלל, זעירים.

הינה הרשימה מסוף המצגת, עם שינויי ניסוח לצורך הבהרה:

1. נקודות המוצא נשארו ברודקאסטינג ופול. ברב האתרים אפילו אין שימוש בעדכוני אימייל.
2. עיקר העשייה ממשיך להיות מכוון לקהל הרחב והבלתי קיים.
3. הרעיון שאפשר לשלוט שליטה מלאה בזמן של היוזר בעידן שהוא מרובה פלטפורמות, מותאם אישית וזמין על פי דרישה, מסרב למות.
4. יש רתיעה מיצירת אינטגרציה (לא ערבוב) בין התוכן המערכתי והתוכן של היוזרים.
5. התמקדות יתר בעמוד הבית והזנחה של הרמות הפנימיות. ברמת תכנון אסטרטגי ועיצוב, בעיקר מצד המנהלים.
6. ייחוס משמעות יתר לתפיסת אתר התוכן כיעד.
7. ראייה של מבנה האתר כמשהו הירארכי ו/או נרטיבי, במקום הבנה של ריבוי חוויות ומבנה ניתן לפירוק.
8. התמקדות בסטנדרטים פנימיים והתעלמות מהאופן בו אפליקציות חיצוניות רואות את התוכן.

פודקסט חדש של הגיקים, והמשך הדיון שהתחיל בעקבות הקודם.

נראה לי שגם במושג של "הזנב הארוך" יש בלבולים קבועים שנוטים לחזור על עצמם. אני לא יודע אם הגיקים מבולבלים, או שרק נשמע שהם ככה בגלל קוצר הזמן של המהדורה. אז הינה כמה חידודים בהמשך לדיון שהיה להם בתחילת הפודקסט. מתי יש ומתי אין זנב ארוך בישראל, ומה זה אומר?

1. דבר בסיסי שחשוב להבין: זנב ארוך ופארטו זה לא אותו דבר. נכון, לעקומה של התפלגות פארטו אופיינית יש מבנה שמזכיר זנב ארוך, אבל "הזנב הארוך" (לא סתם יש כאן יידוע), לפי כריס אנדרסון, מתמקד יותר באופן שבו סביבת הווב יוצרת מצב שחשיבות הזנב עולה (חשיבות כלכלית-עסקית בעיקרה, במקור). דוגמה פשוטה: גם באמזון וגם בחנות ספרים רגילה יש התפלגות פארטו בין הרבה ספרים שמוכרים מעט ומעט ספרים שמוכרים הרבה. בפער גדול. אבל בגלל שלאמזון אין הגבלה של שטח מדף או רשימת מלאי, ובגלל האוטומציה שבשירות שלה, ומנגנוני המלצה (ועוד סיבות) היא יכולה להרשות לעצמה לטפח את הספרים שמוכרים בכמויות זעירות יחסית לרבי המכר, וגם לטפח את הקוראים ששייכים לעשרות אלפי השווקים הזעירים שקונים את הספרים האלה – ולהגיע למצב בו הזנב הארוך במצטבר מהווה נתח חשוב בהכנסות שלה (ועדין, לא את עיקר ההכנסות, משהו כמו חמישית בדוגמא של אמזון, לפי הנתונים האחרונים שאני זוכר. זה משמעותי, כי להרבה שחקנים בשוק מכירת הספרים החמישית הזאת לא נגישה בכלל, וכי החמישית של אמזון זה הרבה מאוד כסף).
כלומר: זה לא מספיק שיהיה זנב ארוך. השאלה היא האם הוא ארוך מספיק והאם התנאים מאפשרים למנף את האורך הזה ולהציב אותו מול הראש.
במאמר המקורי, מדובר על ערך כלכלי, אבל גם אם מדברים על תחומי ערך אחרים, צריך לזכור את זה. אחרי הכל, עיקרון פארטו הקלאסי הפוך – הוא אומר לבעלי עסקים דברים כמו "מומלץ להשקיע ב-20% מהלקוחות שלך את רב המשאבים, כי משם בא הכסף." (ובפרשנות עקומה של זכייני ערוץ שתיים: "הבה נמציא את מסעודה, כי בלאו הכי בשוק כמו ישראל לא נצליח למשוך מספיק צופים כדי לעניין מפרסמים אחרת", הם משחקים על בטוח, טועים כמובן, וכולנו סובלים).
ההגדרה המורחבת של מושג הזנב הארוך, מדברת גם על סוגים שונים של ערך.

2. בחזרה לישראל – גם אם יש התפלגות כמו-פארטו באופייה של השימוש בישראבלוג כפלטפורמה, כמו שאילנה מספרת, זה לא מספיק כדי להגיד שיש זנב ארוך בישראבלוג. כדי שיהיה כאן מקרה זנב ארוך, צריך להיות מצב שבו הזנב הארוך של בלוגים שיש להם מעט קוראים, מצטבר לכמות קוראים ובלוגים שמייצרת כמות מבקרים ודפים נצפים שיכולה לייצר נתח הכנסות משמעותי בהכנסות של נענע מישראבלוג. אם אין – זה לא זנב ארוך במובן הקלאסי.
אז מה כן? רק לדוגמה – אילנה, ביחד עם שאר המנהלים צריכים לרדת לעומק הנתונים ולהבין האם בתוך הזנב הארוך של המשתמשים שלהם (הרבה בלוגים בעלי מעט קוראים כל אחד) יש מספיק משתמשים עם דפוסי שימוש שיכולים ללמד אותם על האופן בו כדאי להם לפתח את המערכת של ישראבלוג. זה דבר חשוב, כי שוק הפלטפורמות בישראל, תחרותי יחסית לכמות בעלי הבלוגים שהפטלפורמות (המסחריות לפחות) מתחרות עליהם, ואולי שם נענע יכולים להתחיל לבדל את עצמם, ולהבטיח את עתיד ישרא כנכס עסקי. זאת רק דוגמה לסוג של הזדמנות זנב ארוך לא כלכלית-קלאסית שיכולה להיות שם.

3. זנב ארוך מספיק של קוראים – יכול להיות משני סוגים:
א. המקרה בו אופי צריכת התוכן נהייה יותר ויותר מבוזר. כלומר, שיותר ויותר קוראים צורכים תוכן דרך ערוצים אחרים מהאתרים הגדולים.
ב. שהוא שונה איכותית, הוא המצב בו כמות הקוראים הכוללת שנמצאת בזנב הארוך, וכמות התוכן שהיא צורכת שם בעלת גודל משמעותית ביחס לראש.

(א) שלהערכתי לא קיים כרגע, מעלה את הצורך בשירותי תיווך ואגרגציה חכמה שעל האתגרים שלהם דיברנו כבר. בימים האחרונים קורים בתחום הזה דברים מסקרנים מאוד, אם כי היחס בין כמות הקוראים וכמות השירותים האלו הוא בינתיים קומי. (ב) הוא המקום בו התעשייה מתחילה לשים לב לזנב הזה, והוא עוד יותר רחוק מאיתנו, לצערי.
ויותר מזה – מלבד שאלת המסה הקריטית, זאת הנקודה בה אני לא בטוח עד כמה הדינמיקה והאורך (כי ם תלויים לא רק בכמות קוראים, אלא גם בכמות מיקרו-יצרני-תוכן) יאפשרו את מערכות יחסי הגומלין המוכרות מחו"ל. בנקודה הזאת אני עם גל.

4. יש בישראל פארטו של מפרסמים. מפרסמים קטנים הם המפרנסים העיקריים של דפי זהב והמקומונים בעולם הדפוס, ואת נטקס וגוגל ישראל ברשת. הם מחפשים ערוצים קטנים, שהיחס בין העלות ובין התועלת שלהם מתאימה להם. אבל שימו לב שנטקס הוא פלטפורמה – הוא יכול למנף (פוטנציאלית) את כל הזנב של המפרסמים, ולכן גם אם פוטנציאל הצמיחה של דפי זהב ונטקס בישראל ייגמר מתישהו, הוא עדיין יכול להיות מאוד משתלם כלכלית. להם, ולמשתמשים בשירותי הפרסום שלהם. (גילוי נאות: הייתי מעורב בתהליך המיתוג מחדש של נטקס).

5. ובקשר ישיר – בסוגייה של התפרנסות ישירה מבלוג, גם בלוג "רב מכר" בישראל, שטח המדיה שלו מוגבל, והוא לא מייצר מספיק טראפיק כדי להתפרנס מגוגל (אולי לפרנס בנאדם אחד, בצניעות, או לייצר לו השלמת הכנסה נאה, במקרים ספורים), מה שכן – אילנה ציינה במשדר שהבלוגים הנקראים ביותר בישראבלוג משתווים בכמות הקוראים שלהם לחלק מתת-ערוצי תוכן בחלק מהפורטלים. גם במקרה כזה הם לא יכולים לקבל יותר ממאות דולרים ספורים לחודש מגוגל, אבל הם כן יכולים, אולי, להצליח למכור באנרים ישירות למפרסמים או דרך חברות מדיה בישראל.
למרות הדוגמה שנתנו במשדר הדוברים האחרים, למקרה של שיווק ממוקד – המקרים בהם היחס בין המיקוד וכמות הקהל יכול להצדיק פרסום ממוקד יהיו כנראה מעטים מאוד (אם כי זה לא בלתי מתקבל על הדעת), וההכנסה אצל הרב תהיה קטנה. מה שכן – מי שיבנה את הפלטפורמה הכי טובה (ולגוגל כבר יש כזאת, ולנטקס כבר יש כזאת מכיוון אחר) להכיר בין המפרסמים והמדיה הקטנה, ייתכן שיבנה חברה קטנה-בינונית יפה מאוד (שמן הסתם תטרף על ידי גורם מדיה ישראלי או קונגלומרט עולמי, אם היא תהיה מוצלחת). כלומר – להם יש זנב ארוך למנף, אבל לבלוגר מוצלח בישראל אין אמצע שמנמן של הזנב הארוך לחיות בו ולהרוויח. נשמע מוזר? ככה זה.

"אז רגע, ברוכין, תחליט יש או אין זנב ארוך בישראל?" אז זהו – שאף פעם לא אמרתי שאין זנב ארוך בישראל בכלל. כמו הרבה דברים ברשת, זה מורכב ולא חד משמעי, בקונטקסטים מסויימים יש ובאחרים אין. השאלה היא מה עושים עם מה שיש, ואיך מתמודדים עם מה שאין.
וכמובן – ערך כספי הוא לא הערך היחיד שאפשר לייצר, אחרת זה היה עולם עוד יותר נורא.
וגם זה שלא יהיה לכם ריינטינג כמו לבוינג-בוינג או מייקל ארינגטון, לא אומר שאין עולם ומלואו של שימושים, חוויות ותועלות (כן, גם כלכליות) שתוכלו להפיק מלהיות חלק מהעולם המופלא של תוכן עצמאי בעברית.

הערה קטנה – הבונוס האמיתי מבחינתי בתכנית האחרונה – הצטרפותה של רוני שני למעגל הדוברים. כבר אמרתי שהעדכון השבועי שלה בערוץ המחשבים בנענע מומלץ מאוד.
בלי קשר, אני ורוני למדנו באותו תיכון חטיבה. מעניין מה הגורם לכמות הלא פרופורציונלית של בוגרי "הרצוג" בתחום התוכן באינטרנט בישראל (אני סופר בראש ארבע דמויות מוכרות, כולל רוני). את זה "הזנב הארוך" לא מסביר.

- הייתה היום עוד כתבה על טוקבקים בנרג'. הרעיון שם לא היה נכון, אבל המניע כן. המניע הוא רצון להקשות על טוקבקים מפוברקים של חברות יח"צ, אינטרסנטים וקיצונים, להפוך את הטוקבקים למשהו שמייצג יותר בדייקנות את המציאות. בעיני זה שוב מצביע בחזרה על האחריות של האתרים לחזור להשקיע בתכנון ועיצוב הטוקבקים. למה דרך המחוקק? למה עד עכשיו האתרים לא שאלו את עצמם איך הם מאפיינים את המנגנון שלהם כדי שימנע דברים כאלה? בכלל בלי קשר לאנונימיות.

למה?

בגלל שכמו שזיו פוגטש כתב – הטוקבקים הם המחשוף הוירטואלי של האתרים, המעיד על המוני הגולשים.

אחת הגישות שאני לא מסכים איתה, אבל כן מעריך אותה, היא הגישה של אילן יצחייק שאמר לי פעם לגבי טוקבקים, בפראפרזה על הגשש (הוא בטח מצטט יותר מדויק): "אתה אל תגיד לי מה מגעיל לי ומה מגדיל לי." אז אולי אפשר לטעון שהרחקתי לכת בטענות על עד כמה שהממשק מעצב את הדיון, אבל לפחות הצפת טוקבקים מהסוג הנ"ל זה משהו שכולם רוצים למנוע. לא?

- נראה לי שחנן מכין משהו חדש ופוסט-וובסטרי. אבל עוד לא לגמרי הבנתי מה בדיוק.

עדכון 6.12 : אוקיי, אז נראה שזה הולך להיות פשוט לינק-בלוג של חנן. אני בטוח שלינק-בלוג מחנן יהיה אחלה בלוג, והוא הולך ישר לרסס שלי, אבל זה איפשהו מוציא את וובסטר 2.0 מהמשחק של פתרונות לאתגר של התוכן העצמאי בישראל. אלא אם מפרשים את זה ברמה הכי מינימלית של "הפתרון לבלוגוספירה העברית הוא להתחיל להתנהג כמו בלוגוספירה." (במובן של להיות עתירת קישורים הדדיים). יש כבר כמה בלוגרים "קונקטורים" טובים אצלנו, ויהיה מעניין לראות איזה מעמד חנן יכול לתפוס ואיזה מן קונקטור הוא יהיה.

בעקבות הפודקסט האחרון של הגיקים, חשבתי על עניין מסוים שנוטה להתבלגן לעתים קרובות בדיון על בלוגים.
בפודקסט האחרון פתחו הגיקים בדיון ב"פרשת וובסטר" ובאווירת הדאחקות הכללית שהשתלטה עליהם הפעם, נהיה קצת בלגן.

כשמדברים על בלוגים כתופעה בכלל ובישראל בפרט, צריך להיזהר לא להתבלבל בין זוויות שונות של הנושא שמעסיקות קבוצות אנשים שונות (קהילתיות ולא קהילתיות באופיין).
לא לפי סדר החשיבות:

זוית אחת היא המקום של הבלוגים בסדר היום של התקשורת. זה דבר שמעסיק לא מעט את הברנז'ה שעסוקה בהשוואות למה שקורה בחו"ל, וגם חלק מהבלוגרים שחושבים שייצוג בתקשורת הוא אינדיקציה להתקדמות התחום. הבלוגרים האלה חופפים לרב עם קבוצת העניין של הזווית השנייה.

זווית שנייה, מעסיקה מי שמתעניין במה שבלוגים יכולים לעשות. זה יכול להיות מוגבל לנושא אחד: בלוגים כמעצבי לעצב סדר יום של תרבות דיגיטלית, בלוגים ככלים לניהול מוניטין מקצועי, בלוגים כמניעי שינוי חברתי, בלוגים ככלי תעמולה פוליטיים ועוד עוד ועוד. חלק מהמתעניינים בשאלה הזאת הם "מתעניינים רב תחומיים" שמתעניינים בעצם בתופעה בהגדרתה הרחבה ביותר.
לפעמים, המיקוד של האנשים האלה בתחום אחד יכול ליצור רושם שהם מאמינים באיזו "אחדות ייעוד", אבל לרב הם לא. זה פשוט מה שמעניין אותם אישית.
(יש הטוענים שלקבוצה האחרונה בישראל יש ברנז'ה זערורית משל עצמה, שחלקה גם עובדת בתקשורת. אישית, אחרי שנים שהטענה הזאת מוכרת לי, כולל אנשים שמשייכים אותי לברנז'ה הזאת, אני לא קונה את הטענה. מספר אנשים שמספיק, פחות או יותר, למשחק פוקר הוא לא ברנז'ה. ברנז'ה זאת מילה שצריך לשמור לקהילות מפותחות ומרושתות כמו תעשיית הפרסום, העיתונות, הטלויזיה, אולי אפילו תעשיית האינטרנט. אבל לדבר על ברנז'ה בבלוגוספירה בישראל, זאת בדיחה בעיני. יש מוקדי כוח, יש מוקדי השפעה, יש כמה קהילות מפותחות, אבל אין מספיק מים בביצה בשביל לדבר על ברנז'ה. מי שמשוטט בין הרבה בלוגים וקורא, יכול גם לראות שפינות שונות של הביצה מתנהלות בחוסר מודעות מוחלטת אחת אל השנייה. אני דווקא אוהב את זה).

הזווית השלישית היא שאלת המעמד של הבלוגים מבחינת עד כמה הקהל הרחב צורך וקורא אותם.
חשוב לזכור שמאחר ובלוגים מתבטאים בצורה שונה בתרבויות שונות (המקרים של רוסיה, קוריאה ויפן עולים בראש), לא בלתי אפשרי שבלוגים לא יהיו לעולם כלי לשינוי פוליטי בישראל, או שחשיבותם ככלי לניהול מוניטין מקצועי לעולם לא תגיע לרמה של חו"ל, ולא בלתי אפשרי שזה יקרה (או לא יקרה) בלי קשר ליום בו כמעט כל משתמש אינטרנט בישראל יקרא חלק מהתוכן שהוא קורא בבלוגים. הכל פתוח, ולכל בלוגוספירה פנים וחוקים משלה.

הזוויות האלה קשורות, אבל לא תלויות אחת בשנייה. כל אחת מהן מושפעת מדקויות המבנה של הבלוגוספירה בה היא מתפתחת. מתרבות, ממשק, ממבנה שוק התקשורת, מגורמים מסחריים ולא מסחריים, מהאנשים שמעצבים את הפלטפורמות הקיימות, ועוד…

משום מה בישראל, נוטה להתגנב הטיעון הקונספירטיבי למחצה (שלדעתי התגנב גם לדברי כרמל שהוזכרו בפודקסט על ידי אילנה) שיש איזו קבוצה שטוענת שלבלוגים צריכה להיות פונקציה חברתית מסוימת אחת (תרבותית או פוליטית או מקצועית או אישית או סגולה או מלוחה). נראה לי שהטיעון הזה ממש חוטא למציאות. להאשים בזה את הברנז'ה, האמיתית או המדומיינת, עוד יותר חוטא למציאות.
כבר הרבה זמן התקשורת בערוצי המחשבים מודעת להבחנה בין בלוג כפורמט ובלוג כז'אנר. כבר הרבה זמן לא יצא לי לקרוא טענות שאין שום משמעות חברתית לז'אנר הבלוג האישי. המשמעות החברתית-תרבותית הרחבה הזאת היא בפוקוס של כרמל כאנתרופולוגית וחוקרת תקשורת, וניכר שזה מה שמעניין אותה.

עדין, גם אם חזון הזווית הראשונה (מקום באג'נדה של התקשורת) לא יקרה כאן ולא מעניין חלק מהאנשים, קשה להתעלם מזה ששתי הזוויות האחרות בפער מסוים. לא פער כמו שהסקרים טוענים, אבל עדיין, בלוגים מגיעים בהערכה אופטימית, אם כוללים את מי שקורא בלוגים פעם בחודש, לבערך חמישית מהגולשים בארץ, ובהחלט – במבנה של זנב מאוד ארוך.

אז כן – יש קבוצה גדולה של אולי אפילו אלפי נערות שיש להן בלוג יומן אישי מסוג מסוים והוא משפיע על החיים שלהן, וכמובן הן לא צריכות שכל אזרח יקרא בלוגים בשביל שההשפעה על חייהן, ובסופו של דבר על התרבות שהן חלק ממנה בוא תבוא. וכן – לנערות האלה תרבות פנימית עשירה ומורכבת משלהן, ובתרבות הזאת יש עניין סוציולוגי, ואנתרופולוגי, ובלשני וחברתי ובכלל. העניין לא קשור להיקף התופעה. עניין כזה חוקרים יכולים למצוא גם בשבט של 20 איש באמזונס, אבל בעניין השפעת השבט הזה על שאר תרבות המערב חובת ההוכחה על החוקר, אם בכלל מעניין אותו לטעון את זה.

זה לגמרי טבעי שאנשי ערוץ האינטרנט בפורטלים, לא יתעניינו בתוכן של הנערות, אבל אני ארשה לעצמי לצאת להגנתם, שכן יש להם עניין בז'אנרים הלא טכנולוגיים או לא מטא-בלוגוספריים. עובדה שהם כן כותבים על הדברים האלה בערוצים שלהם, על בלוגים בארץ ובעולם – מכל מיני סוגים ומכל מיני זוויות , וגם "שפת הפאקצות", זכתה לכיסוי יפה. הם לא אמורים להתעסק בזה כמו כרמל, והם לא יכולים להתעסק בזה כמו הנערות גם אם היו רוצים – כי הם לא נערות, וכי זה עולם מבוזר לתמיד.

וכאן, בשולי הדברים, הדיון על וובסטר חוזר לאור המקורי שלו, ולא משנה כמה תואמי וובסטר ותואמי דיג יופיעו. הדיון בתכנית התעלם מזה שעם עליית וובסטר כבר היה דיון של אגרגציה ערוכה לעומת אתר במודל דיג או דומה. דיג נופל בארץ כי אין מסה קריטית של יוזרים לצורך העניין. בגלל זה שווה קריאה נתקל בכל כך הרבה קשיים. עניין העדר המסה הקריטית חוסם דברים אצלנו בבלוגוספירה, לא יעזור כלום, שירותי תוכן מרוכזים שהמודל שלהם תלוי במסה הקריטית הזאת נידונים ליפול בישראל.
נכון – עורך בודד שמחליט מי בפנים ומי בחוץ גם לא עובד. בטח לא כשהוא מציף כמויות תוכן אדירות באופן שדי קשה לצרוך אותו אם אתה לא "הארד-קור" (והנתון של אלף קוראים ביום לוובסטר מגבה את זה). הפתרון הוא כנראה באמצע והוא עדין לא שם בחוץ.

ואולי, רק אולי, למרות דברים שאמרתי בעבר, ולמרות שבהווה אני (באופן התנדבותי) חלק מקבוצה ששוקדת על פתרון אינטראקטיבי להצפת תכנים, בכל מיני תחומים, בין הבלוגוספירה העברית, אתרי התוכן הגדולים, והקהל הרחב. יכול להיות שזה פשוט לא יקרה כאן ככה, בגלל גודל הקהל, והמבנה הריכוזי של התקשורת העברית. יכול להיות שבאמת אנחנו קטנים מדי והדברים המעניינים, על תחומיהם השונים, תמיד יגיעו (או שלא יגיעו) לתקשורת ולקהל הרחב בלי פלטפורמה מתווכת, אלא בעיקר דרך הסוכנים האנושיים הרגילים שאנחנו מכירים. ולפעמים נראה לי שזה לא באמת משנה. כל עוד כן יימצאו הדרכים עבור דברים לעבור מהשוליים למרכז ולפרוח – בכל התחומים, באמת לא אכפת לי אם זה יהיה בזכות פתרון אינטראקטיבי או בדרך אחרת.

מי שעוקבים אחרי דברים שאני כותב ואומר, יודעים שאני בדרך כלל הראשון להסביר למה צריך לשמור על פרופורציות כשמדברים על ממדי הבלוגוספירה הישראלית, ואף מציע הסברים לגורמים שמעכבים את התפתחות התחום.אבל במקרה של שני הסקרים האחרונים שפורסמו, של מכון סמית ושל TNS/טלסקר, שני מכוני מחקר עתירי זכויות, נראה לי שאנחנו מקבלים תמונה חלקית ולא מדויקת.

הנה שלוש מה"מסקנות" המרכזיות של הסקרים ולמה הן כנראה רחוקות מהמציאות:

"מבוגרים לא קוראים בלוגים"
לפי הסקרים אחוז קוראי הבלוגים בקרב הקהל הבוגר מאוד נמוך. באמת? אז מאיפה הגיעו 823 אלף קוראים ייחודיים שבקרו ב"רשימות" באוקטובר? תעברו בחטף על חלון העדכונים של האתר בכל עת ותראו שרב התוכן שם הוא מהסוג שמדבר יותר לקוראים מבוגרים. המספר הזה הוא נתח הגון ביחס למספר הגולשים בארץ, בעיקר בהתחשב בסוג התוכן של רשימות. האם מדובר במאות אלפי בני נוער שצובאים על שערי האתרים של נעמה כרמי ויואב קרני? אני מסופק.

בערך 150 אלף הפניות הגיעו אלינו באותו חודש דרך מנועי חיפוש (כ-100 אלף מתוכן דרך גוגל), האם כל מי שהגיע לעמודים של אתרים ב"רשימות" מבין שהוא נמצא בתוך פורמט שמכונה "בלוג"? די בטוח שלא.

אז מה קורה? מאוד פשוט. "מבוגרים קוראים בלוגים, רק לא קוראים להם בלוגים." יותר מזה – אנשים כותבים בלוגים ולא קוראים להם בלוגים. לעתים קרובות בפניות ל"רשימות" אנשים מדברים על "האתר של…" שהם קוראים בקביעות, ויותר מזה – מבקשים לקבל בלוג, אבל לא קוראים לזה בלוג, אלא "אתר" או "אתר אישי". אנשים שיש להם אתר ברשימות יותר משנתיים ופונים לקבלת עזרה טכנית, קוראים לו "האתר שלי" ולא ה"בלוג שלי", לפעמים אני מנסה לדבר איתם על "פוסטים" בתשובה, ואין להם מושג על מה אני מדבר, כי במערכת הניהול שלנו קראנו לזה "רשומות". חלק מהאנשים האלה הם בעלי אתרים שמונה הכניסות לכל פוסט שלהם מגיע בקלות לכמה אלפים, אבל הם לא כותבים פוסטים, ואין להם בלוג.

וגם בלי קשר אלינו – יצא לי לא פעם להיתקל באנשים שמדברים על בלוגים שהם קוראים בישראבלוג, אבל לא משתמשים במילה "בלוג".
אפילו חלק מבני הנוער שכותבים בעשרותיהם כל חודש לכמה מהכותבים אצלנו ומבקשים מהם "עזרה" בהכנת שיעורי בית ועבודות לבית הספר, לא יודעים שהם נכנסו לבלוג. אצלם זה מסיבה אחרת – מבחינתם "בלוג" זה יומן אישי. בת 12 ששאלה אותי בנימוס במייל אם היא יכולה להעתיק משהו מאחת הכותבות (הפניתי אותה לכתוב ישירות לכותבת), הופתעה כשקראתי לאתר של הכותבת בלוג. כנראה היא לא זיהתה שזה בלוג, כי לא היו שם בלינקיז ודוליז.

אגב, מאוד יכול להיות שהנתונים לגבי כתיבת בלוגים הם באמת מאוד נמוכים, אבל זה לגמרי מתקבל על הדעת, בשלב זה, שעל כל 100 קוראים (או יותר) יהיה כותב אחד. מה שחשוב הוא שכנראה יש הרבה יותר קוראים ממה שנראה.

"גולשים צופים בוידאו באתרי שיתוף, הרבה פחות מבאתרים הגדולים."
אולי, ואולי לא. כי אין לי ספק שאמא שלי, וכמה מהחברות שלה שמנויות על הקולקטיב, צופות בסרטים שמגיעים דרכו ולא שמות לב בכלל אם הסרטים האלה יושבים על גוגל וידאו או יוטיוב. החוויה היא "סרט שהיה בקולקטיב." באופן דומה, אנשים לא צופים באתר של קשת, הם צופים ב"ארץ נהדרת".

"הפעילות העיקרית היא חיפוש מידע."
וואלה? יו דונט סיי! יש לי רעיון מבריק לסקר הבא, בואו נוסיף לרשימת האפשרויות לפעילויות העיקריות גם "קריאה" "גלישה", ו-"שימוש".

אפשר להמשיך ולהטיל ספק בעוד חלקים, אבל זה לא משנה.
אז מה קורה?

כרגיל – אין לנו מערכת רייטינג ראויה לשמה באינטרנט בישראל, האתרים הגדולים מחזיקים את הקלפים קרוב לחזה, והסקרים מתבססים על שאלונים טלפוניים שבודקים את הזיכרון של המשתמשים, שמבטאים את התפיסה הפרטית והזיכרונות הפרטיים שלהם. אם יש משהו שברור לכל מי שאי פעם עבד בכל צורה שהיא מול משתמשים באינטרנט – מה שהם אומרים, מה שהם חושבים/מבינים, ומה שהם עושים זה דברים מאוד שונים. מה שהם זוכרים שעה אחרי, זה כבר עולם אחר.

ואגב, גם המיזם החדש (במהרה בימינו אמן) שאנחנו עובדים עליו, ומציף תכנים מבלוגים ומאתרי תוכן אחרים, לא לוחץ יותר מדי על המונח "בלוג". העיקר התוכן, העיקר שיש קוראים. מה זה משנה איך הם קוראים לזה? החשיבה השיווקית-מותגית הזאת לא רלוונטית לדינמיקה של השימוש ברשת בנקודה הזאת.

(אין לי גישה לניסוח השאלות בשאלונים, אבל אשמח להעיף בהם מבט כדי למנוע הישנות תוצאות תמוהות שכאלה).

Technorati Tags: ישראל, בלוגים, סקר, סקרים, וידאו, שיתוף, תוכן גולשים

יחסית למקום בו הייתה הבלוגוספירה הישראלית לפני שלוש שנים, היא עשתה צעדים מדהימים קדימה. ובכל זאת – אם משווים מה קרה לכמה מהבלוגוספירות בחו"ל בשלוש השנים האלה, הפער משמעותי.
אני לא מדבר רק על עניינים של גודל שוק, במובן של "אי אפשר להתפרנס ממודעות של גוגל בבלוגים ישראליים כי לעולם לא תהיה מספיק תנועה", אלא יותר מזה – לגבי המעמד של בלוגים בעיני התקשורת ותפקידם בזירה התרבותית.

אז מה הם החסמים?

לפני שנה וחצי בערך, נתתי מצגת (למעוניינים, העליתי אותה ל- esnips) שניסתה להסביר מה מעכב את מהפיכת הבלוגים הישראלית. הטיעון המרכזי שם היה שעולם הבלוגים כולו צומח כמו תופעות ויראליות אחרות ברשת. בעיקר במובן בו מתפשט עצם הרעיון ("מימ") של מה זה בלוגים ולמה זה טוב. למה (והאם) כדאי לקרוא בלוגים? למה כדאי לכתוב בלוג? מה בלוגים מסוגלים לעשות? וסיפורים שונים שמדגימים את הצד החיובי של כל השאלות האלה. "בשורת הבלוגים", אפשר לקרוא לזה.

בישראל, יש גורמים שמחלישים את הויראליות של התופעה בכלל, ואת "בשורת הבלוגים" בפרט. אפשר לחלק אותם למספר נושאים:

1. היסטוריה: הבלוגים בארה"ב התחילו בתוך אליטה די מקושרת של טכנולוגיה / ניו-מדיה. כתוצאה, התקשורת מיהרה לשים לב אליהם, ומצאה אצלם תכנים שהצדיקה את פרסומם בקלות. אצלנו הבלוגים התחילו מלמטה (עניין שיש לו גם יתרונות), מה שהביא לזה שעדיין יש אנשים שחושבים שבלוגים זה ז'אנר (של כתיבת יומן אישי ברשת) ולא פורמט. הבעיה הזאת הצטמצמה משמעותית בזמן שעבר מאז נתתי את המצגת המקורית.
2. מוטיבציה: המוטיבציה לפתוח בלוג ו/או להפיץ את "בשורת הבלוגים", קטנה בישראל יחסית לשווקים גדולים יותר. בארה"ב יש חשיבות גדולה מאוד לנטוורקינג בגלל גודל גיאוגרפי ואופי מסלול החיים. בארץ המניע העיקרי נשאר "שיקראו אותי". הרשתות החברתיות בישראל מסתמכות עדיין על הרבה קשרים בלתי אמצעים. קצת יותר קשה להסביר כמה כתיבת בלוג יכולה להשפיע, למשל, על החיים המקצועיים. לסעיף המוטיבציה יש השפעה לא רק על כמות הבלוגים שנפתחים אלא גם על מי פותח בלוגים וסוג הבלוגים שנפתחים. זה עניין תרבותי, שלא ברור כמה ישתנה בארץ.
3. טכנולוגיה: יש טכנולוגיות ושימושים בטכנולוגיה שהם ספציפיים לבלוגים ומגבירים את הויראליות שלהם – בלוג-רולים, טראקבקים, סטנדרטים, פרמלינקים וכו'. בנקודה זאת כבר התקדמנו, אבל עדיין הפלטפורמות הגדולות בישראליות סובלות מסגירות, וכשהן מציגות טראקבקים הן די מחביאות אותם במקום לשלב אותם באופן אורגני בתגובות, כראוי. לא ברור למה. ב"בלוצים" הבעיות האלה זועקות ממש.
   (הערה: טראקבקים ברשימות התעכבו זמן רב, אבל יעלו בקרוב)
4. תוכן: זאת הרמה הכי משמעותית. שחוזרת לעניין "בשורת הבלוגים". כלומר, הסיפורים על הבלוגים והבלוגוספירה ששמסתובבים ברשת ומגיעים דרכה לתקשורת ולשאר המרחב התרבותי (בשפה מקצועית היינו יכולים לומר שהם הסיפורים שמכוננים "מטא-נרטיב" לתחום). בישראל יש גורמים ש"מקלקלים" את הסיפור ואת ההפצה שלו.מדובר כאן בשאלה עד כמה התוכן שמיוצר בבלוגים, מפיץ הלאה את הבשורה שלהם. בארה"ב ובכמה שווקים גדולים בעולם הבלוגים הם סמל לאפשרות ביטוי מחוץ לממסד התקשורתי ופתיחה שדה התקשורת לתחרות חופשית, בלוגרים הם "סוכנים/עורכים עצמאיים" שמשתמשים במחקר רשת ליצירת תוכן, לביקורת תקשורת, לסינון של הסיפורים החשובים עבור הקהילה ועוד. כל זה מעצים את הבאזז עוד הרבה לפני שהתקשורת נכנסת לתמונה. יש שורה שלמה של סיפורים בהיסטוריית הבלוגים בארה"ב שהיוו אבני דרך בתהליך ההכרה בכוחם.ומה בארץ?
   • פיגור ברמת החיפוש ומאגרי המידע – אין מה להשוות את התוכן הציבורי, מאגרי המידע ויעילות כלי החיפוש שעומדים לרשות בלוגר דובר אנגלית. נוצר בארץ מצב שהוא כמעט "רק על עצמי לספר יכולתי". תפקידים מרכזיים שבלוגרים דוברי אנגלית נכסו לעצמם בארצות שלהם, בלתי אפשריים בעברית. הלמו הוא דוגמה יוצאת מן הכלל שמעידה על הכלל – בתחום הכתיבה של הלמו, התחום המשפטי, יש הרבה מידע עברי ברשת, אבל לכו תנסו לחפש משהו ברמת המידע שעזר לבלוגרים בארה"ב לפוצץ פרשיות תקשורת למיניהן? בעברית גוגל אפילו לא מצליח לחפש כמו שצריך באתרי העיתונים, שלא לדבר על העדר ארכיונים חדשותיים פתוחים וחינמיים. תוכן לא זמין, והבעייתיות של המורפולוגיה של עברית כשפה עבר מנועי חיפוש הם שילוב גורמים קטלני ברמה הזאת.
   • ריכוזיות שוק התקשורת – בגלל ששוק התקשורת הישראלי ריכוזי, רב צרכני התוכן הכבדים משתלטים עליו גם בלי עזרה של "סוכנים/עורכים עצמאיים". הם פשוט קוראים את אתרי החדשות המרכזיים. כאן נשלל מהבלוגוספירה תפקידה החשוב כעורכת ומסננת שהוא בעל ערך רב בארצות בהן יש מפץ גדול של ערוצי תקשורת.
   • ההתדרדרות מקצוע העיתונות – נכתב על זה רבות בשנתיים האחרונות. לענייננו, התדרדרות במקצוע העיתונות, אומרת שהמעבר לתוכו קל, אם אתה בלוגר (או לא) ויש לך דחף להיות עיתונאי, כמעט בטוח שתצליח להיות עיתונאי, או לפחות "תוכנאי". מרגע שרב התוצרים שלך כבלוגר הולכים אל הממסד, מה שנשאר בבלוג זה "פכים", חומרים אישיים, או דברים שהם פחות מרכזיים. זה משפיע על הכותבים, אבל גם על הקוראים. המקרה שסיפור צומח קודם כל מהבלוגוספירה נדיר. כשיש כבר סיפור כזה, רמת התאוצה שהוא מצליח לתפוס ברשת לפני שהוא מגיע לתקשורת היא אפסית. כך שלא מורגש השינוי בתפקיד של היחסים ההדדיים של התקשורת והכותבים/קוראים.

בסיכומו של דבר, קוראי בלוגים בישראל, "מרוויחים פחות" (בז'אנרים שמחוץ לז'אנר האישי), יחסית לקוראים של בלוגים בחו"ל.
כותבים בלוגים בישראל, גם הם מרוויחים פחות ככלל יחסית לאחיהם בניכר.

התופעות האלה, שמחלישות את הסיפור של "בשורת הבלוגים" בהקשר הישראלי, ואת כמות "סיפורי ההצלחה" של הבלוגוספירה העברית, גורמות גם לזה שכשהקהל הרחב בישראל כבר נחשף לבלוגים, הוא מתקשה להבין על מה כל המהומה, ומה בכלל אפשר לעשות עם זה.

כשמתייחסים להשפעה המצטברת של התופעות האלה, ברורה האיטיות בה תופעת הבלוגים, במובן הרחב שלה, מחלחלת אל תוך התרבות בישראל, ומה צריך לקרות כדי שדברים ישתנו.

(מיותר לציין – אשמח לשמוע הסברים נוספים, לכאן או לכאן. בתגובות, בטראקבקים, או בפרטי, אם אתם ממש מתעקשים…)

Technorati Tags: ישראל, בלוגוספירה, בלוגים, תקשורת, ויראליות

כמה חבל שרבים מהבלוגים באתרי החדשות הגדולים הם "בלוגים".
כלומר, כמה חבל שהם בעצם טורים אישיים בפורמט שמחקה בלוג, ומתעלמים מהטבע הדיאלוגי של בלוגים.
בלוגים כמו הבלוג של סבר פלוצקר ב-ynet, או להבדיל של בני ציפר ב"הארץ", שכמויות הקוראים שלהם, להערכתי, ולפי כמות התגובות, שוות לבלוגים הכי נקראים בבלוגוספירה העברית ואולי אף עולות עליהם. הם היו יכולים לעשות שירות מדהים לתחום בישראל, בלי קשר לתוכן שלהם.
למה?

כי אם העיצוב שלהם היה חושף את המגיבים שלהם (עם לינקים לאתרים שלהם) ברמה דומה לפלטפורמות בלוגים מובילות, ואם היו מופיעים בהם טראקבקים, הם היו הופכים לצומת שמזרים עשרות קוראים חדשים לתוך בלוגים עצמאיים. בלוגים שהיו מנהלים איתם דיאלוג איכותי היו זוכים לשדרוג במעמדם ולקוראים חדשים. אנשים שלא כותבים בלוגים, ולא שייכים למעגל המצומצם ש"קנה את הבשורה" היו רואים את כל זה וזה היה מפיל להם את האסימון בקשר לתחום. אולי אפילו חלק מהטוקבקיסטים היותר מוכשרים שהם היו מתחילים לכתוב תחת זהות עקבית.
במקום זה יש לנו שם טורים אישיים עם טוקבקים במקום בלוגים.
אילו רק היו בנויים תוך התייחסות לאספקט השיחה של עולם הבלוגים, הם היו הופכים למנועי תנועה ויוזמה שהושלכו למרכז הבלוגוספירה, ושבעליהם היו הופכים למקדמי התחום בעל כורחם.

כל כך מעט צריך לקרות כדי שזה יקרה, ובכל זאת זה נראה כל כך רחוק ובלתי אפשרי.

(בפוסט הבא… למה הבלוגוספירה העברית זקוקה כל העזרה החריגה הזאת.)

הטוקבקים בישראל הפכו להיות כמו מזג האוויר, כולם מדברים עליהם ואף אחד לא עושה שום דבר.
מעבר מהיר על אוסף הלינקים שלי בנושא, שתופח תדיר, מראה שרב הדיון בטוקבקים מתעסק עד היום בטוקבקיסטים – עד כמה הם תרבותיים או לא? האם שיח כזה הוא לגיטימי? מי צריך או לא צריך להגביל אותם?

גם התומכים וגם המתנגדים מדברים על הטוקבקים כמראה של התרבות הישראלית, ומצמצמים את האחריות של האתרים על מה שהולך שם. זהו עיוות מובהק של המציאות, מאחר והאחריות של האתרים לתרבות הטוקבקים היא גדולה מכפי הנראה.
לתקשורת יש יותר אחריות לשיח הטוקבקיסטי משנדמה לה. הדימוי החביב על הפרו-טוקבקיסטים בקרב עורכי האתרים הוא כיכר השוק. אם כך – הגיע הזמן שיסתכלו איזה מן כיכר שוק הם בונים באתרים שלהם, ואיזה חוקי עזר עירוניים הם יוצרים שם.

התקשורת אוהבת את השוק, לקראת הבחירות היא מלווה את הפוליטיקאים לסיורי השוק שלהם, הרבה צבע יש בכתבות האלה, כאשר בין ברבורי הפוליטיקאי מושחלים ציטוטים עסיסיים וקריאות ביניים של בעלי הדוכנים ובאי השוק. כולנו יודעים שהאופן בו מיוצגת החברה הישראלית בכתבת הביקור בשוק הוא מוטה ומעוות, שזהו חלק ממשחק מוסכם של הפוליטיקה והתקשורת, ושהאזרחים שמשולבים בו הם כלי משחק. הם לא שם כאנשים שלמים המביעים את דעתם, הם שם בתפקיד שבלוני שלוהקו אליו. הפוליטיקאי נשאר במקומו, וההמון נשאר במקומו, והמבע התקשורתי בסיטואציה הזאת, אינו תמים כפי שנדמה.
גורלם של הטוקבקיסטים דומה.

ממשק ומדיניות הטוקבקים הישראליים, בהובלה של ynet, הם המקבילה לעריכה המגמתית של תיאטרון השוק. למערכות האתרים יש שליטה על הסביבה של הטוקבקים ומדיניות הסינון שלהם. מערכות האתרים מעצבות את תרבות הדיון בטוקבקים. הן עושות זאת באמצעות ההחלטות שלהן, שחלקן לא מודעות ונובעות מברירות מחדל היסטוריות, לשלוט בצדדים מסוימים של החוויה ולהפקיר אחרים.

חופש הביטוי שמאפשרת הרשת הוא מהפיכה גדולה בעלת ערך רב, אבל עלינו לזכור שמדובר במדיום שהתקשורת בו היא טקסטואלית, וקבועה בממשק אינטראקטיבי המעוצב בדרך מסוימת. עלינו להכיר, כצעד ראשון, במרחק בין העולם שזכה בחופש הביטוי ובין האופן בו העולם הזה מיוצג בטוקבקים. בעיקר מאחר והייצוג הטוקבקי יוצר תמונת עולם מעוותת.

מדגם גורמים:

• אולי האשליה המטעה ביותר היא העובדה שטוקבקים "אינם מכילים שקט". אם אדם בודד צועק בכיכר השוק בזמן נאום של מישהו, הדממה של כל אלה שאינם צועקים נותנת קונטקסט ופרספקטיבה למה שאמר, אם הקהל מזדהה איתו, ישמעו מלמולי/צעקות תמיכה. בממשק הטוקבקים, הרב השקט אינו מיוצג, והמיעוט המגיב הוא חזות הכול. זה מגביר את הכוחות של דעות המיעוט באופן לא פרופוציונלי, ומעוות את תמונת המציאות.
• חשיפה של כותרות ההודעות בלבד – משמעותה שכותרת ההודעה היא האמצעי העיקרי של הטוקבקיסט לגרום לקוראים לקרוא את תגובתו. זה מעודד שימוש מניפולטיבי ופרובוקטיבי בכותרות.
• רשימת הטוקבקים הממוספרת ללא שום הירארכיה או מנגנון להצפת טוקבקים מומלצים (בין אם בעיני המערכת או בעיני קהל הקוראים) גם היא מעודדת טון פרובוקטיבי, מאחר ולא מציעים לטוקבקיסט שום דרך טובה יותר להישמע בין ההמון.
• האופן בו מוצגים שמות המגיבים, והאופן בו מנותק כל טוקבק מטוקבקים אחרים שכתבו, משמעו ששימוש בזהות עקבית קשה ואינו מתוגמל, זה כמובן מעודד להמשיך להשתמש בזהויות אד-הוק, שמאחוריהן הטוקבקיסט מרגיש פחות אחריות למה שהוא כותב ואין לו מה להפסיד, המניע היחיד שקובע את התנהגותו הוא רצונו להישמע, בין אם על ידי כותב המאמר, "התקשורת" או שאר הקהל. על עניין זה נכתב כבר רבות.
• המסננת של המערכת קלה במיוחד, ובכך הם נותנים את אותו משקל למי שהגיב "אני ראשון!!111" ומי שכתב 500 מילה מנומקות. שוב – זה מעודד שימוש רדוד בחופש הביטוי שמאפשרת האינטרנט. ושוב – לקהל עצמו אין דרך לקרוא הידד או בוז, כולם שווים. שוויון שקרי כי הוא מעצים את כוחם של הקיצוניים ויוצאי הדופן באופן לא פרופורציונלי למספרם האמיתי. בעולם בחוץ, לצד מנגנוני דיכוי, יש גם מנגנונים שמציפים כלפי מעלה אנשים שדעתם משקפת את קול ההמון, בעיקר בחברות דמוקרטיות. אלה לא קיימים כרגע בטוקבקים באתרי החדשות בישראל. נתקשה למצוא שם את המנהיגים החדשים.

ניתן להמשיך את הרשימה הזאת ולפרטה בהתאם לדקויות השונות של ממשקי הטוקבקים השונים. אבל נראה שהנקודה הובנה.

אם כן, עלינו להשלים עם העובדה שהטוקבקים אינם מייצגים את המציאות. הם אינם "מראה של תרבות השיח הישראלית", אלא ייצוג של אספקט מאוד מסוים וצר של תרבות זאת. בדיוק כמו שתרבות השיח של "פופוליטיקה" שונה מזאת של הראיונות של יאיר לפיד ועדין שתיהן מייצגות צדדים חלקיים של המציאות הישראלית. ויותר מזה, הממשק הנוכחי אומר שטובקים מועדים מראש לעוות את תמונת המציאות. אם כך – באחריות מנהלי האתרים הישראלים לעצב את החוויה באופן שממתן את הנטייה הזאת. סביר שפורמט התגובות לא יוכל להעביר תמונה מייצגת לעולם, אבל זה רק יחדד את חשיבות עיצוב המרכיבים בחוויה שכן יאזנו את המצב הזה.
הממשק והשיטה מקבעים את דמות הטוקבקיסטים כאספסוף – אולי חלק מאנשי התקשורת המסורתית אכן תופסים ככה את היחסים בינם ובין ההמון.
טוקבקיסטים יקרים, עובדים עליכם.
מה שנותנים לכם הוא חופש דיבור ודמוקרטיה רק במובן השטחי והפופוליסטי של המושגים, ומעצם בעלותם על הממשק והחוויה מעצבים את תרבות הטוקבקים המתלהמת שנגזר עליכם לחיות בה.
ההזנחה של זירת הטוקבקים לכוחות השוק מובילה אספקט חשוב של השיח הציבורי באותו מסלול בו מוליכים אותו כוחות השוק שהשתלטו על ערוצים אחרים, כמו הכותרות המתלהמות של העיתונים, וכמו ערוץ 2 שמתנהל לרב לפי ההמצאה הפיקטיבית של "מסעודה משדרות".
אולי "הטוקבקיסטים" לעד יישארו סוג של "מסעודה", אבל זה לא חייב להיות ככה.
כרגע, הטוקבקים כופים רלטיביזם כוחני על ציבור שרוצה פלורליזם. יש מספיק מנגנונים שמשכנעים את הציבור שכוח הוא הדרך היחידה, באמת שלא צריך עוד אחד.