איתמר שאלתיאל, המוכר גם כאחד החלקים היותר פעילים של "ההם", פנה אלי בתחילת מרץ עם שאלות על שיווק ופרסום באינטרנט, עבור כתבה לכלכליסט. מטבע הדברים, תשובות כאלה תמיד מקוצצות, מה גם שבראיון (דרך האימייל) הספציפי נכללו נושאים רחבים.
חשבתי לנצל את זה שיש בלוג ולהעלות הנה את התשובות המלאות (עם שינויים ותוספות קלות) בתקווה שתמצאו בהן עניין.

אני מדגיש מראש – אני לא איש פרסום, ומעולם לא עבדתי במשרד פרסום. אני מכיר את התחום מקרוב מאחר ובאופן שוטף כיועץ אני עובד יחד עם הפרסומאים של הלקוח, וברב הפרויקטים שלי, בשנים האחרונות, גם אחראי על כתיבת עיקר הבריף למשרד הפרסום . התשובות שלי מגיעות יותר מהצד של המפרסמים, מנהלי השיווק בעיקר, כי הם הלקוחות שלי – איתם ולצידם אני עובד. (כמו כן, יש לי היכרות, מימי יואל, עם הצד של להיות חלק מארגון תוכן שעיקר פרנסתו על מכירת מדיה פרסומית).
המינוס של זה ברור. הפלוס הוא שבניגוד לכל עובד פרסום על גבי הכדור, אין לי שום אינטרס לבחור דווקא בפרסום כפיתרון השיווקי, קל וחומר לא בדרך שכרוכה במכירת הכי הרבה מדיה.

חלק מהרעיונות הזכרתי בעבר באכסניות שונות. אז הינה, השאלות והתשובות.

ש:  יש כל מיני נתונים על מספר המסרים הפרסומיים שאנחנו נתקלים בהם ביום. המספר הגבוה ביותר הוא 3,000, הנמוך ביותר הוא 700, מהמעט שאני ראיתי. ככל שיש יותר מסרים פרסומיים, כך נראה, יש יותר פרסומות, וגדלה המלחמה על תשומת הלב של הצרכן. כיצד פרסום או שיווק יכולים לשמור על האפקטיביות שלהם בשוק כזה?

ת: שמעתי לאחרונה גם נתונים גבוהים יותר.
כנקודת מוצא, ככל שהעומס על תשומת הלב של הצרכנים גדל, כך היכולת שלהם לסנן מסרים שהם תופסים כמשניים בחשיבותם משתכללת. התוצאה היא שצריך לפרסם יותר בשביל להגיע לאותן תוצאות. כלומר – היעילות הכלכלית של הפרסום יורדת. זה מעגל אימים מבחינת המפרסם. הדרך היחידה לשמור על אפקטיביות בשוק כזה היא להגביר את מידת המשמעותיות של הפרסום. הדרכים לעשות זאת מוכרות לכולם, אבל בכל זאת מוקרבות לרב על המזבח הטקטי: עקביות בתקשורת ובמיתוג ; עבודה באינטגרציה של כל התקשורת השיווקית בכל נקודות המפגש, כולל אלה הלא פרסומיות ; לא להתפשר על פרסומות פונקציונליות מצד אחד, כי קריאטיביות היא זכירה, אבל גם לא לוותר על עקביות באסטרטגיה השיווקית רק בגלל שמתאהבים ברעיון מבריק, וכדומה…
אז למה, אם כולם יודעים מה לעשות, זה לא קורה יותר? כי רמת האינטגרציה וההתמדה שזה דורש מהפרסומאים ומהמפרסם בין המערכות השונות של הארגונים שלהם, יוצרת המון קונפליקטים שיותר קל לוותר על האסטרטגיה מאשר להתמודד איתם. מדובר באתגרים פוליטיים שהם סיוט אמיתי. בעיקר בשוק עם הטיה טקטית חזקה כמו ישראל, שהוא גם כזה שהגודל שלו לפעמים סלחני לטעויות ולעבודה לא אסטרטגית, קשה מאוד לשמור על הדברים האלה בשליטה לאורך זמן, הלחץ פשוט גדול מדי.

ש:האם הרשת יכולה לעזור לשיווק ולפרסום, ואם כן – איך?
ת: הרשת יכולה לעזור כי היא מאפשרת פנייה ממוקדת, והיא עשירה בהזדמנויות לאינטראקציה דיאלקטית עם קהל היעד. הטבע האינטראקטיבי והפרקטי שלה, הופך אותה לאינטגרטורית המושלמת של מאמצים שיווקיים ויצירת קשר מתמשך עם קהל היעד שהמסר רלוונטי לו, או אפילו שאוהד אקטיבית את המותג (מה שעושות חברות כמו מיקרוסופט ואפל מצד אחד, ומה שעושים לייבלים של מוזיקה במייספייס מצד שני). בשימוש נכון, הרשת מבססת ערוצי תקשורת בהם "אנרגית השפעול" של קבלת קשב מצד קהל היעד קטנה, והיעילות של הפנייה לקהלים עולה. כמובן שהפתרונות הספציפיים משתנים מאוד בין שווקים וקטגוריות. חברות כמו moo  ו-threadless  הן דוגמאות לעבודה יוצאת מן הכלל עם הרשת בקטגוריות שהן מהמקרים הקיצוניים של קומודיטיזציה (מוצרי דפוס קטנים, וטישירטים) [המילה העברית לקומודיטי היא מוצר צריכה / סחורה, אבל אני לא בטוח שהיא מכסה את המובן הזה], וחברות שנכנסות לרשת מתוך עולם של מוצרי צריכה יכולות ללמוד מהן הרבה. (הערה: קצת התלבטתי איזה מן דוגמאות יתאימו לכתבה [בסוף זה לא נכנס]. חברות רשת? חברות מוצרים ברשת? חברות לא-רשת שפועלות נכון ברשת? העניין הוא שבעולם של סוג העבודה שאני שואף אליה השוני בין שווקים וקטגוריות מאוד גדול. בחרתי את הדוגמאות האלו כי הן חברות רשת אבל עובדות עם מוצרים מוחשיים ומסורתיים, ומאוד חדשניות.)
מימד אחר, הוא זה שהשארות המידע ברשת, ויכולות המדידה הופכים אותה למראה הכי מדויקת שאפשר להעמיד מול המפרסם ומול הגורמים המקצועיים של פרסום ושיווק שעובדים מהצד שלו כדי להבין מה עובד ומה לא.

ש: כריס אנדרסון מדבר לאחרונה על האינטרנט כ"ארץ החינם" (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב). התוצאה הישירה של הוזלת שירותי רשת שונים היא העברת הנטל הכלכלי – שוב – לפרסום ולשיווק. בעצם, זה קצת דומה לשאלה הראשונה – האם פרסום ושיווק יכולים להחזיק על גבם את כל כלכלת החינם הזו? האם משווקים יצטרכו ליצור פרסום מסוג אחר, כדי להצליח במלחמה על תשומת הלב?
ת: פרסום הוא רק אחד המודלים שרעיון כלכלת החינם נשען עליהם, ובכל מקרה, אין ציפייה למעבר כולל לכלכלת חינם. בטח לא בעולם של מודלים שהם ברי-קיימא מבחינה סביבתית ואנושית. בסופו של דבר, ככל שיותר קטגוריות יעברו למודלים של מדיה, זה רק יגביר את הצורך לשנות את ההרגלים המוזכרים מעלה, כי זה מוסיף שמן למדורה שמבעירה את שאריות תשומת הלב האנושית.

ש: אם כן, מה עתידם של אתרי תוכן גדולים, שמבוססים על פרסום באנרים?
ת: להערכתי, בשנים הקרובות – כלום. הפרסום ימשיך לצמוח ברשת. בעיקר בשוק כמו ישראל, גם אם היעילות שלו תמשיך לרדת, הרי שהפתרון של הגדלת ההשקעה בכמות החשיפות ימשיך להיות דומיננטי אצל רב המפרסמים הגדולים והבינוניים, שהם אלה שמחזיקים את האתרים הגדולים. ככה שאין מה לדאוג לאתרי המדיה או למשרדי הפרסום. מי שימשיך לדאוג, הם מנהלי השיווק שיאלצו להמשיך להשתכלל ולהמציא מחדש את התחום. אישית, בטווח הארוך, הייתי רוצה לקוות לירידה במינון הפרסומות שאנחנו נחשפים אליהן. בעיקר בסביבה העירונית. קודם כל בשביל כל אחד מאיתנו. אבל אני לא מאמין שיש סיכוי שזה יקרה ללא התערבות חיצונית בלחץ הציבור הרחב. כן נראה – עוד אינטגרציה, עוד רעיונות מקוריים, עוד דיאלוג ישיר עם צרכנים, פתרונות חדשים ברשת וכו'. עוד ועוד מהטרנדים המוכרים שהוזכרו מעלה ובטווח הרחוק לא תהיה ברירה אלא לאמץ אותם באופן יותר רחב ועקבי.

דורון טל, מנכ"ל סאצ'י אינטראקטיב, הגיב אצל גל מור וזכה לתגובה על כל עניין ינואר המחוספס.
במהלך הקריאה של פוסטים שהתייחסו לקמפיין, לא עשיתי בראש את הקישור בין המותג ג'ילט למשרד ולדורון טל (אופייני, כי אני ממש לא בברנז'ה של עולם הפרסום. תודה לאל, אגב.). קצת עצוב לי כל העניין כי דורון הוא אדם שאני מעריך, מכיר שנים, יצא לנו לעבוד על לקוחות משותפים, ואפילו אחותו המוכשרת הייתה תלמידה שלי בקאמרה.
אז אחרי הגילוי הנאות הזה, אני יכול לכתוב שאני עדין עומד מאחורי מה שאמרתי בתגובה אצל גל ובקולקטיב. אני חושב שיצא כאן קטע שמציג את הפנים המכוערות שיכולות להיות לשיווק ברשת.
גם אנשי אינטרנט אמיתיים כמו דורון, וכמו חלק מהאנשים בצוות שלו, לא חפים מטעויות.

היו הרבה חומרים מקוריים, יצירתיים ונכונים בקמפיין הזה, אבל הבחירה לבוא בגישה סמויה היא טעות יסודית שגובלת בקלולסיות.
סאצ'י היו יכולים לעשות משהו יותר אותנטי ויותר יעיל בלי המימד הזה, ובלי לוותר על היצירתיות. אולי זה היה דורש שינויים מסוימים בקונספט, אבל אותנטיות ושקיפות הם ערכים מאוד חשובים בעולם השיווק החדש.
דוגמא מצוינת הוא הקמפיין של דאב, שיצר באז פנומנלי על ידי בחירה אמיצה וגלויה בנושא שנוגע לקהל היעד שלו ולכל התעשייה שהוא חלק ממנה.

הערת שוליים: יש הבדל בין קמפיין סמוי שמעמיד פנים אותנטיות, ובין קמפיין טיזרי שבו לא מגלים מי הגורם המסחרי מאחורי האתר. במקרה השני, ברור לקהל שמדובר במשהו שיווקי והם משחקים (או לא) מבחירה.

פודקסט חדש של הגיקים, והמשך הדיון שהתחיל בעקבות הקודם.

נראה לי שגם במושג של "הזנב הארוך" יש בלבולים קבועים שנוטים לחזור על עצמם. אני לא יודע אם הגיקים מבולבלים, או שרק נשמע שהם ככה בגלל קוצר הזמן של המהדורה. אז הינה כמה חידודים בהמשך לדיון שהיה להם בתחילת הפודקסט. מתי יש ומתי אין זנב ארוך בישראל, ומה זה אומר?

1. דבר בסיסי שחשוב להבין: זנב ארוך ופארטו זה לא אותו דבר. נכון, לעקומה של התפלגות פארטו אופיינית יש מבנה שמזכיר זנב ארוך, אבל "הזנב הארוך" (לא סתם יש כאן יידוע), לפי כריס אנדרסון, מתמקד יותר באופן שבו סביבת הווב יוצרת מצב שחשיבות הזנב עולה (חשיבות כלכלית-עסקית בעיקרה, במקור). דוגמה פשוטה: גם באמזון וגם בחנות ספרים רגילה יש התפלגות פארטו בין הרבה ספרים שמוכרים מעט ומעט ספרים שמוכרים הרבה. בפער גדול. אבל בגלל שלאמזון אין הגבלה של שטח מדף או רשימת מלאי, ובגלל האוטומציה שבשירות שלה, ומנגנוני המלצה (ועוד סיבות) היא יכולה להרשות לעצמה לטפח את הספרים שמוכרים בכמויות זעירות יחסית לרבי המכר, וגם לטפח את הקוראים ששייכים לעשרות אלפי השווקים הזעירים שקונים את הספרים האלה – ולהגיע למצב בו הזנב הארוך במצטבר מהווה נתח חשוב בהכנסות שלה (ועדין, לא את עיקר ההכנסות, משהו כמו חמישית בדוגמא של אמזון, לפי הנתונים האחרונים שאני זוכר. זה משמעותי, כי להרבה שחקנים בשוק מכירת הספרים החמישית הזאת לא נגישה בכלל, וכי החמישית של אמזון זה הרבה מאוד כסף).
כלומר: זה לא מספיק שיהיה זנב ארוך. השאלה היא האם הוא ארוך מספיק והאם התנאים מאפשרים למנף את האורך הזה ולהציב אותו מול הראש.
במאמר המקורי, מדובר על ערך כלכלי, אבל גם אם מדברים על תחומי ערך אחרים, צריך לזכור את זה. אחרי הכל, עיקרון פארטו הקלאסי הפוך – הוא אומר לבעלי עסקים דברים כמו "מומלץ להשקיע ב-20% מהלקוחות שלך את רב המשאבים, כי משם בא הכסף." (ובפרשנות עקומה של זכייני ערוץ שתיים: "הבה נמציא את מסעודה, כי בלאו הכי בשוק כמו ישראל לא נצליח למשוך מספיק צופים כדי לעניין מפרסמים אחרת", הם משחקים על בטוח, טועים כמובן, וכולנו סובלים).
ההגדרה המורחבת של מושג הזנב הארוך, מדברת גם על סוגים שונים של ערך.

2. בחזרה לישראל – גם אם יש התפלגות כמו-פארטו באופייה של השימוש בישראבלוג כפלטפורמה, כמו שאילנה מספרת, זה לא מספיק כדי להגיד שיש זנב ארוך בישראבלוג. כדי שיהיה כאן מקרה זנב ארוך, צריך להיות מצב שבו הזנב הארוך של בלוגים שיש להם מעט קוראים, מצטבר לכמות קוראים ובלוגים שמייצרת כמות מבקרים ודפים נצפים שיכולה לייצר נתח הכנסות משמעותי בהכנסות של נענע מישראבלוג. אם אין – זה לא זנב ארוך במובן הקלאסי.
אז מה כן? רק לדוגמה – אילנה, ביחד עם שאר המנהלים צריכים לרדת לעומק הנתונים ולהבין האם בתוך הזנב הארוך של המשתמשים שלהם (הרבה בלוגים בעלי מעט קוראים כל אחד) יש מספיק משתמשים עם דפוסי שימוש שיכולים ללמד אותם על האופן בו כדאי להם לפתח את המערכת של ישראבלוג. זה דבר חשוב, כי שוק הפלטפורמות בישראל, תחרותי יחסית לכמות בעלי הבלוגים שהפטלפורמות (המסחריות לפחות) מתחרות עליהם, ואולי שם נענע יכולים להתחיל לבדל את עצמם, ולהבטיח את עתיד ישרא כנכס עסקי. זאת רק דוגמה לסוג של הזדמנות זנב ארוך לא כלכלית-קלאסית שיכולה להיות שם.

3. זנב ארוך מספיק של קוראים – יכול להיות משני סוגים:
א. המקרה בו אופי צריכת התוכן נהייה יותר ויותר מבוזר. כלומר, שיותר ויותר קוראים צורכים תוכן דרך ערוצים אחרים מהאתרים הגדולים.
ב. שהוא שונה איכותית, הוא המצב בו כמות הקוראים הכוללת שנמצאת בזנב הארוך, וכמות התוכן שהיא צורכת שם בעלת גודל משמעותית ביחס לראש.

(א) שלהערכתי לא קיים כרגע, מעלה את הצורך בשירותי תיווך ואגרגציה חכמה שעל האתגרים שלהם דיברנו כבר. בימים האחרונים קורים בתחום הזה דברים מסקרנים מאוד, אם כי היחס בין כמות הקוראים וכמות השירותים האלו הוא בינתיים קומי. (ב) הוא המקום בו התעשייה מתחילה לשים לב לזנב הזה, והוא עוד יותר רחוק מאיתנו, לצערי.
ויותר מזה – מלבד שאלת המסה הקריטית, זאת הנקודה בה אני לא בטוח עד כמה הדינמיקה והאורך (כי ם תלויים לא רק בכמות קוראים, אלא גם בכמות מיקרו-יצרני-תוכן) יאפשרו את מערכות יחסי הגומלין המוכרות מחו"ל. בנקודה הזאת אני עם גל.

4. יש בישראל פארטו של מפרסמים. מפרסמים קטנים הם המפרנסים העיקריים של דפי זהב והמקומונים בעולם הדפוס, ואת נטקס וגוגל ישראל ברשת. הם מחפשים ערוצים קטנים, שהיחס בין העלות ובין התועלת שלהם מתאימה להם. אבל שימו לב שנטקס הוא פלטפורמה – הוא יכול למנף (פוטנציאלית) את כל הזנב של המפרסמים, ולכן גם אם פוטנציאל הצמיחה של דפי זהב ונטקס בישראל ייגמר מתישהו, הוא עדיין יכול להיות מאוד משתלם כלכלית. להם, ולמשתמשים בשירותי הפרסום שלהם. (גילוי נאות: הייתי מעורב בתהליך המיתוג מחדש של נטקס).

5. ובקשר ישיר – בסוגייה של התפרנסות ישירה מבלוג, גם בלוג "רב מכר" בישראל, שטח המדיה שלו מוגבל, והוא לא מייצר מספיק טראפיק כדי להתפרנס מגוגל (אולי לפרנס בנאדם אחד, בצניעות, או לייצר לו השלמת הכנסה נאה, במקרים ספורים), מה שכן – אילנה ציינה במשדר שהבלוגים הנקראים ביותר בישראבלוג משתווים בכמות הקוראים שלהם לחלק מתת-ערוצי תוכן בחלק מהפורטלים. גם במקרה כזה הם לא יכולים לקבל יותר ממאות דולרים ספורים לחודש מגוגל, אבל הם כן יכולים, אולי, להצליח למכור באנרים ישירות למפרסמים או דרך חברות מדיה בישראל.
למרות הדוגמה שנתנו במשדר הדוברים האחרים, למקרה של שיווק ממוקד – המקרים בהם היחס בין המיקוד וכמות הקהל יכול להצדיק פרסום ממוקד יהיו כנראה מעטים מאוד (אם כי זה לא בלתי מתקבל על הדעת), וההכנסה אצל הרב תהיה קטנה. מה שכן – מי שיבנה את הפלטפורמה הכי טובה (ולגוגל כבר יש כזאת, ולנטקס כבר יש כזאת מכיוון אחר) להכיר בין המפרסמים והמדיה הקטנה, ייתכן שיבנה חברה קטנה-בינונית יפה מאוד (שמן הסתם תטרף על ידי גורם מדיה ישראלי או קונגלומרט עולמי, אם היא תהיה מוצלחת). כלומר – להם יש זנב ארוך למנף, אבל לבלוגר מוצלח בישראל אין אמצע שמנמן של הזנב הארוך לחיות בו ולהרוויח. נשמע מוזר? ככה זה.

"אז רגע, ברוכין, תחליט יש או אין זנב ארוך בישראל?" אז זהו – שאף פעם לא אמרתי שאין זנב ארוך בישראל בכלל. כמו הרבה דברים ברשת, זה מורכב ולא חד משמעי, בקונטקסטים מסויימים יש ובאחרים אין. השאלה היא מה עושים עם מה שיש, ואיך מתמודדים עם מה שאין.
וכמובן – ערך כספי הוא לא הערך היחיד שאפשר לייצר, אחרת זה היה עולם עוד יותר נורא.
וגם זה שלא יהיה לכם ריינטינג כמו לבוינג-בוינג או מייקל ארינגטון, לא אומר שאין עולם ומלואו של שימושים, חוויות ותועלות (כן, גם כלכליות) שתוכלו להפיק מלהיות חלק מהעולם המופלא של תוכן עצמאי בעברית.

הערה קטנה – הבונוס האמיתי מבחינתי בתכנית האחרונה – הצטרפותה של רוני שני למעגל הדוברים. כבר אמרתי שהעדכון השבועי שלה בערוץ המחשבים בנענע מומלץ מאוד.
בלי קשר, אני ורוני למדנו באותו תיכון חטיבה. מעניין מה הגורם לכמות הלא פרופורציונלית של בוגרי "הרצוג" בתחום התוכן באינטרנט בישראל (אני סופר בראש ארבע דמויות מוכרות, כולל רוני). את זה "הזנב הארוך" לא מסביר.

טור מצוין של יוסי בן טוב ב- ynet נוגע באנקדוטת קיטור שחביבה עלי, ושיצא לי לדבר עליה בעבר עם תלמידים וקולגות, ונדמה לי גם לפזר כמה רמיזות בקולקטיב.
מיצוב האהבה של סלקום הוא בדיחה שיווקית. הוא כנראה מסתמך על תורת "סימני האהבה" של קווין רוברטס. ספר שמה שהוא עושה זה פשוט למתג מחדש את תורת המיתוג בעזרת אוסף דימויים שסובל מאותו פונדמנטליזם רגשי שעולם הפרסום כל כך טוב בו, ושמנהלים עתירי אגו נוטים ליפול בו.
גם אם "סימני אהבה" השטחי לא עומד בבסיס המיצוב, עדין יש כאן את הטעות התאגידית הנפוצה של בלבול בין סיבה ותוצאה. סלקום רוצים שיאהבו אותם, שיאהבו את המותג שלהם. האם יש חברה בעולם שלא רוצה זאת? אבל הם שכחו שאהבה כלפי מותגים (ויש בעולם מותגים כאלה, שהם לא פחות מאהובים, וגם בישראל יש כאלה, למשל במבה), היא תוצאה, לא מספיק "לסמן" אותה.

זה קצת כמו בחיים – מה שמביא אהבה (חוץ מהאהבה של ההורים, כנראה) זה מעשים ומחוות. אתם יכולים לדבר על אהבה עד מחר, זה לא מה שיגרום למישהו לאהוב אתכם.

עדכון: מצאתי את גיליון הקולקטיב בו שחררתי קיטור על העניין, האייטם הראשון ב"קריאה", לפני קצת יותר משנה.

תמר גרינברג-ברכה כותבת את הבלוג של גלה מחשבים, חברה המתמחה בהדרכת מחשבים בעיקר לקבוצות באוכלוסיה שהעולם הזה קצת יותר קשה להבנה או אף סגור בפניהם, כמו מבוגרים וגיל הזהב. בסלנג השיווק האמריקאי קוראים להם boomers & geezers, והם נחשבים לקהלי יעד נחשקים ביותר.
הכלל הראשון בבלוג חברה הוא להבין שאתה לא נמצא כאן כדי לשדר, אלא כדי להיות חלק מהקהילה. הבלוגוספירה היא שיחה, אם אתה רוצה שהבלוג באמת יקדם את המוניטין של החברה, אתה צריך ליצור קשרים אותנטיים עם הבלוגוספירה, ורצוי קשרים שממוקדים בחלק של הבלוגוספירה שרלוונטי לעסק שלך.

אפשר להבין את זה באופן מושכל ולתכנן לפי זה התנהגות, ויש אנשים שמבינים את זה מהלב ועושים את זה באופן טבעי. מקריאה מדגמית בבלוג אני מהמר שתמר שייכת לסוג השני.
עברתי את התהליך המושכל עם מספר לקוחות שלי. חשוב לי לציין שאנשי שיווק שזה לא בא להם באופן טבעי הם לאו דווקא אנשים רעים או טפשים, פשוט מדובר בצורת חשיבה שונה לחלוטין על שיווק ממה שמלמדים בבתי ספר ומרב מה שאנשי שיווק מתרגלים לאורך הקריירה שלהם. רובם חושבים שכדי ליצור קשר צריך לשדר. למרות זאת, מרגע ש"האסימון נופל", רבים מהם הופכים לחיות של שיווק ויראלי-קהילתי.

גם אם זה נעשה ללא כוונה שיווקית, היוזמה ליצור רשימה של בלוגרים מבוגרים בישראל היא לא רק יוזמה מבורכת, אלא גם הברקה שיווקית.
אם תלכו לעקוב אחרי השיחה שנוצרת עכשיו בבלוג של גלה מחשבים וסביבו תוכלו לראות חלק של הבלוגוספירה הישראלית שעד לפני היוזמה הזאת היה סמוי או בלתי נפרד משאר רשת הבלוגרים הישראלית, "מסובב את הראש" בהדרגה ושם לב אל לתמר, ובדיעבד, גם לחברה שלה.
למה? כי היא דיברה אליהם בגובה העיניים באמת (לא אותה קלישאת "דברו אל הלקוח בגובה העיניים " שנמצאת בקווים המנחים לטון הדיבור של המותג בכל חברת טלקום. אמרתם צרכן, איבדתם את גובה העיניים.) ויזמה משהו עבורם. היא גלתה הבנה לכך שהם אלה שנמצאים במרכז השיחה ושהיא חלק מהם.

קשה לדעת בשלב מוקדם כל כך כיצד היוזמה הזאת תתפתח, אבל במינימום היא תביא לבלוג שלה כמה אנשי מפתח מהבלוגוספירה המבוגרת, מאוד יכול להיות שאם באמת תוקם רשימה במיקום נוח מספיק היא גם תהפוך ליעד עבור הקהל הזה. אותם אנשי מפתח אינם הקהל של הקורסים של גלה מחשבים (אם יש לך בלוג, כנראה שאתה כבר מעבר לזה), אבל הם אנשי קשר מושלמים אל קהל היעד הזה (conncetors,במונחי שיווק ויראלי). מה שיפה כאן זה שהיא לא היתה צריכה לאתר אותם, היא עשתה פעולה פשוטה שמשמעות נלווית שלה היא "קונקטורים מרכזיים של קהל היעד שלי, הזדהו בבקשה."
רשימת הקשרים שתמר הולכת לקבל שווה הרבה מאוד כסף לחברה שלה. זאת רשימה שלא נמצאת בשום מאגר כתובות זבל (וגם אם היתה – שומר נפשו ירחק), וששום חיתוך של שום פאנל צרכני היה מסמן איפה למצוא אותה. אל תדבר אל הקהילה, דבר עם הקהילה. מבחינת עלות-תועלת, אין דרך טובה יותר להגיע לקהל יעד ממוקד באמצעות הרשת.כמובן שגם אחרי שנוצרו הקשרים צריך לדעת איך לנהל אותם, וכמובן שצריך להישמר מלנצל אותם לרעה, אבל איכשהו אני מרגיש שבמקרה הזה זאת לא תהיה בעיה…

עדכון 28/8: אני מאוד מקווה שלא התלהבתי סתם, כי בלי שתהיה עבודה על הפורמט של הרשימה, זה לא יעבוד. מלבד זה – תחושה לא טובה בקשר למחיקת לינקים לבלוגים שהתוכן שלהם "לא תואם" את המותג, התגובות הן תגובות, ולמה ששאר הקוראים יצטרכו את בעלת הבלוג בתור צנזור פרטי?

את הרשימה צריך לבנות בהדרגה, על פי התגובות, במקום אחר ובפורמט יותר שימושי לגולשים, שם באמת אפשר לכלול רק בלוגים שעומדים בקריטריונים של הגיל… (אני לא אחד מהם, אני מקווה, בגיל 31)

תפוז יודעים עלי הרבה דברים, אבל זה לא מפריע להם לבזבז לי את הזמן, וללקוח שלהם את הכסף.

(ובשולי הדברים, המיני-סייט של המפרסם, מכללת שדה בוקר, מכיל את השאלה הרטורית המופזת הבאה: "מתי השתתפת בבניית פיל מעופף בגובה 4 מטרים עשוי מחומרים ממוחזרים?"  יש דברים שגם כפרודיה לא היינו מצליחים להמציא…)