פוסט אצל עידוק, על ההתמודדות של צה”ל עם דעת הקהל דרך הרשת, זרק אותי כמעט 12 שנה אחורה אל העבר.

דצמבר 1998. אני בן 24 (כמעט), עובד ביואל, ונושא בטייטל המרשים “עורך האינדקס של הקפטן” (קפטן אינטרנט. עזבו שגם בעצם ניהלתי את פרויקט ההקמה ואחר כך את המוצר, וצוות תוכנאים עז לב, באותה תקופה “עורך” היה טייטל שקסם לי יותר).
פנו אלינו מדובר צה”ל, אבל ריקי כהן הייתה עסוקה, ולכן נשלחתי להרצות בפני קורס קציני הדוברות (מיל’) של דובר צה”ל, ובפני עוד כמה אנשים מהיחידה עצמה שהצטרפו/היו שם כמדריכים. למיטב זכרוני, זה מעין קורס צו’פר לפונקציונרים במדיה שהולכים לעבור לשירות מילואים קל יותר. כותרת ההרצאה היתה: “תקשורת ודוברות בעידן המידע”, והמסר שלה היה בעצם די קרוב למה שעידו קינן ויאיר בארף כתבו בטור שלהם.

אז חפרתי שנייה בארכיון, ומצאתי את ההערות שכתבתי לעצמי אז. בלי פאוורפוינט. לא היה לי מחשב נייד והם לא יכלו להתחייב ליותר ממטול שקפים אז ציירתי על לוח ושרבטתי מלא סטטיסטיקות מצחיקות מהזמן ההוא. גם כללתי כמה ויצים שחשבתי בגיל 24 שיהיה מגניב להגיד לדודים מדובר צה”ל. כנראה שלא לקחתי את העסק יותר מדי ברצינות, כי המבנה שחילקתי כלל את סעיף 4. “תודות וכיבוד”. ואת סעיף 5.” בברכה”, אבל חלק מהמסקנות בלתי נמנעות ועדין נכונות.
החבר’ה ישבו מולי עם חיוך מדושן עונג והסתכלו עלי במבט של: “יאללה יאללה, מה זה הילד המעצבן הזה ולמה מה שהוא אומר אמור להזיז לנו?” ואחלו לי הצלחה בהמשך מילוי תפקידי (האיחול עבד).
יותר מעשור עבר והשינוי טרם הופנם במלואו.
בתחתית ההנדאאוט שהכנתי להם עם לינקים חשובים (סלון, וויירד, סיקס דגריז, מגזין יואל (-: ) כתבתי מודגש:

You Can’t Fight Them. Join Them.
Join Them Now.

הינה ציטוטים נבחרים למי שמתעניין וגם לצורך הפוגה קומית. ההדגשות שלי לדברים חשובים, אבל בעיקר למה שבמבט לאחור משעשע אותי. ולמתמידים גם העליתי את המסמך המקורי לרשת במלואו ב-scrbd. הוא כולל סקירה היסטורית מצחיקה של הרשת. בכל מקרה, הינה כמה ציטוטים:

אני רוצה לתת תמונה קצת שונה מהתמונה הרגילה בתקשורת, ועוד נדבר על הסטריאוטיפ של הרשת במה שיקרא בהרצאה הזאת המדיה המסורתית ויכלול את כל מה שאינו אינטרנט. בחלק הראשון אני אנסה לתת קצת מידע היסטורי על התפתחות הרשת, הגודל שלה היום וקצב הצמיחה שלה (לא יהיה זמן כנראה). בתוך המידע הזה אנסה למקם את הצד התקשורתי/חדשותי שהוא זה שמעניין אתכם. בחלק השני ננסה לבדוק מה ההבדל בין החדשות ברשת למקומות אחרים בעיקר מבחינת דינימיקות של התפשטות מידע – כאב הראש המרכזי למנגנונים הצבאיים והפוליטיים, ובגלל זה הצד העיקרי שיש לכם עניין בו.

בתוך הצרות הצרורות שנגלה, אין לכם מושג כמה צרורות, ננסה בחלק האחרון של ההרצאה למצוא דרכי התמודדות טובות יותר או פחות עם הבעיה של דוברות בעידן האינטרנט (בשלב הזה אם הכל ילך לפי התוכנית כבר תהיו מוכנים לקבל כל דבר…) אני אתן כמה רעיונות וכיוונים למחשבה ואם יהיה קצת זמן (ולא יהיה כנראה) אנסה שהחלק הזה ישתף אתכם, כי בסך הכל אתם אנשי המקצוע האמיתיים כאן, בכל מה שקשור לדוברות. אני רק משער השערות ומעלה רעיונות.

 

גם אם הפתרונות עאלק שאני אציע יהיו דברים מוכרים (קשה לי להאמין שאני אחדש משהו בתחום הדוברות בהרצאה הזאת) אני מבקש לשים לב לחיבור בינם ובין התכונות של של הרשת – כי זה העיקר.
…
נכון ליום ראשון 29 בנובמבר 1998 רשומים 4,757,394 דומיינים שונים. ובכל שבוע נוספים עוד 68,305. ליותר מחצי, אגב, יש בסוף com.
אבל כמה אנשים יש?
אי סטטס (חברת סטטיסטיקה וסקרים מהמובילות ברשת) מעריכה שבסוף החודש (דצמבר 98) יהיו בארה"ב כ- 47 מליון משתמשים מעל גיל 18. זה אחרי שביוני היו 37 ובדצמבר 97 היו 28 מליון. 18.5% מבין המבוגרים (18+) המהווים %74 אחוז מכלל האוכלוסיה של 270 מליון איש בארה"ב.
בסה"כ בעולם 108 מליון משתמשים.
מה המצב אצלנו?
בישראל מעריכים 360 אלף גולשים בתוכם הרבה כאלה בתוך ארגונים גדולים מאוד – טבע, אלביט, אורט, עמל וכל האוניברסיטאות. 15% בתי אב מחוברים והגידול כרגע הוא של 68% בשנה. נכון לינואר 97 רק 20% מהמשתמשים בנטויז'ן בדקו אי פעם דואר. אבל זה לא אומר כלום לגבי הגולשים.

אבל המספרים האלה לא מספיקים לנו – ובאו רק כדי להפחיד בגודל ובמהירות הצמיחה. וחשוב להדגיש כי מעולם עוד לא הייתה מהפיכה טכנולוגית עם קצב חדירה כל כך מהיר.
…

"כמה אנשים כבר יש שם? הכל ילדים… למה בכלל להתייחס אליהם?"
שאלנו מי בכלל מתעניין בחדשות ברשת? אבל למה שלא נשאל לרגע מי בכלל מתעניין בחדשות?
אריה כספי מצטט במאמר שלו ביום שישי האחרון (11 בנובמבר). שני סקרים לפי סקר איגוד המפרסמים 43% אחוז מתוך האוכלוסיה הבוגרת בארץ לא קוראים עיתונים. לפי טלסקר 30%. וגם כשהם כבר קוראים – לא ממש ברור מה הם קוראים ומה הם מבינים. (תעביר לי את הספורט).

הטלוויזיה בשיאה מושכת 50% מבתי האב באוכלוסיה היהודית. אבל זה אומר רק שמישהו צופה/המכשיר פועל. אולי זאת בכלל הסבתא הסנילית שלא יודעת עברית ורק חייבת משהו שיזוז לה מול העיניים… ותזכרו שלסבתות חרשות יש קצב חדירה מטורף לשוק – כמעט כמו לטלפונים סלולריים.

אבל האם השאלה הזאת משנה? מי הוא בעצם "הציבור" שכלפיו אתם מדבררים? כנראה שגם המיעוט הזה משנה לכם (אני מצטער שאני לא אומר לנו אבל אני פשוט לא בטוח אז אני מעדיף להפריד את האינטרסים שלכם ושלי). אתם מתעניינים בעיקר בשיכבה איכותית שקשורה לגוף הערטילאי של "קובעי דעת הקהל" (מי שהם לא יהיו). ומתוך אלה יש כנראה מספר לא מבוטל ברשת שרק ילך ויגדל (מעצם חתך האוכלוסיה שמגיע לרשת בגלל המחסומים הטכניים).

איך זה נראה מבחוץ (בינתיים)?: הסטריאוטיפ של האינטרנט בעיני התקשורת המסורתית, בעיקר בארץ, מתחיל להיות כמקום שיש בו המון מוזריות ושהמידע בו לא אמין, לצד זה כל ענקי התקשורת דואגים לבסס שם מעמד. הסיבה היא להערכתי זה שברשת יש הכל, קל וזול לפרסם ולא הכל הוא אוטומאטית מסחרי ומיין-סטרימי. סביר להניח שהספקנות תעלם ככל שיחדור המדיום.
…

אז גם מול הגולשים צריך לדברר – וכאן מתחילות הצרות האמיתיות, ורובן נובעות מהחוקים החדשים של זרימת המידע ברשת. יש כל מיני הבדלים וחידושים אבל אני הייתי רוצה להתחיל דווקא מעובדה שלפעמים מתעלמים ממנה או משאירים לסוף. [לא כתבתי, אבל נדמה לי שאז לראשונה השתמשתי באמירה שגלישה זאת אשלייה אופטית, אנחנו לא גולשים דרך המידע, הוא גולש דרכנו.]

…

ג. מידור? הסגר? צנזורה? חקיקה בינלאומית? ("האח הגדול עינו שפוכה")

אין שום יכולת למדר ולהגביל את המידע – משהו שהצנזורה הייתה די רגילה לעשות. הצנזורה, אגב מאבדת את כוחה באופן מוחלט. ברגע שמשהו עלה לרשת – נגמר הסיפור – זה בחוץ זה טס ומשתכפל כי חשוב להדגיש כל הזמן נוצרים עותקים – לא רק אתרים נוספים – עצם הגלישה יוצרת עותקים (זוכרים את האשליה של הגלישה? [לא כתבתי, אבל נדמה לי שאז לראשונה השתמשתי באמירה שאני עדיין מחבב שגלישה זאת אשלייה אופטית, אנחנו לא גולשים דרך המידע, הוא גולש דרכנו.]). כמו מגיפה שאין אפשרות לעשות לה סגר (בגלל ההצלבות במעגל). וזה יכול להישאר בחוץ לנצח.

הצבא יצטרך ללמוד לעצור את הדברים עוד בפנים, לצנזורה אין שום משמעות כלפי חוץ. כלום. נגמר הכוח שלה כמעט לגמרי. מה שיצא החוצה נשאר שם. הרי פעם יכול להיות שגם במקרים של הכתב שהודיע על הסמים מורדי אלון שמדווח על "צבא מסומם" בידיעות אחרונות או רונן ברגמן על זיהוי הגופות בהארץ. היה מציל אותכם האח הגדול.

גם אם תהיה חקיקה בינלאומית (וכנראה לא תהיה כי הגישה האמריקאית היא לשמור על הרשת חופשית ובעיקר לשמור לעצמם צפנים – שוב, להחזיק את המידע בתוך המערכת). סביר להניח שיווצרו "מקלטי מידע" (שאגב, כמו בתחום הכלכלי לא צריך לטוס אליהם כדי להשתמש בהם).

[אני משתמש אחרי זה במקרה של לינור אברג’יל כדוגמה במסמך המלא. תוכלו לראות שם שהניסיון לשלוט על מידע ואיסורי פרסום עבד קצת יותר טוב אז, אבל לא בהרבה.]
…

ומה התוצאה של זה? סיוטו של כל דובר. ועל העזרה של האח הגדול = אי אפשר לסמוך יותר.

3. דגשים למיצוב ארגון יחצ"ני/דוברותי בעידן המידע

מעניינת אותנו הדעה של הקובעים. ובשביל זה בנינו עד היום מערכת שלמה של עבודה מול מרכזי התקשורת.

אבל אם כל גולש בן 14 הוא תחנת שידור ואין לנו שום דרך לעצור אותו… מה נעשה עכשיו?

יצרתם גם הרבה תלות ביניכם לבין חלק מספקי החדשות. לגולש אין שום אינטרנס לעזור לכם…

"תהודה אמינה על הנעשה בצבא וטיפוח האמון של הציבור.", "בהתאם לדגשי הסברה, ודגש על זמן תגובה" "העבודה היא מול מקבלי החלטות וקובעי דעת קהל". "גם תדמית בינלאומית – בגלל הדרג הפוליטי" האם המלחמה על המשימות האלה אבודה? לא ולא!

ודווקא כאן צריך לזכור כמה דברים.

…

לא תהיה לכם ברירה. כל השיטות הותיקות יותר = עבודה מול הצנזורה ( לעלות מהקומה השנייה עם שאילתות שיש עליהן את החותמת ו"פיו… את זה אני לא צריך לדברר, יש על זה איפול") מתה.

….
עכשיו, אם אני לא טועה אתם אמורים להיות מאוד טובים בזה. אז קדימה – לעבודה.

מעבר מדוברות שנשענת על שליטה על המידע לדוברות הנשענת על עבודה עם המידע. מעבר שכבר התחלתם בעצם זה מה שמאפיין את הדוברות ה"חדשה" לעומת "הישנה". האינטרנט תשלים סופית את השינוי. כי מידע וידע זה לא אותו דבר – והציבור יזדקק תמיד לסוכנים שיהפכו אחד לאחר. אז על חלק מהדברים תצטרכו לוותר כי אין מה לעשות – זה לא יעבוד יותר. אבל על חלק אחר כדאי לפרוש חסות ולקחת שליטה וליזום.

תזכרו שזמני התגובה הם אפסיים. ברגע שמשהו הגיע לרשת זה מפץ גדול של מידע. לעומת זאת אם הפיצוץ יהיה מבוקר כי תתנו את התגובה המיידית כבר בשטח ולצידו יהיו עוד פיצוצים שיקחו לכיוונים אחרים ולא רק לשליליים (על ידי אותה מערכת יחסים עם ספקי החדשות הגדולים שהיתה עד היום ויש להמשיך ולטפח.) תוכלו ליצור בלבול או מיתון ולהטות את הדברים לכיוון שלכם.

דוגמאות: סלון, wired, כמפיצים של תפיסת עולם. הרי אין עיתונות אובייקטיבית.

ואל תחשבו שלתקשורת עצמה יהיה כל כך קל עד שהיא לא תצטרך אתכם, כי יש כמה בעיות, שהיא חולקת אתכם.

ב. מיתוג ("ברנדינג")

ריבוי המקורות פוגע גם בהם. הפיתרון הוא ברנדינג (למה שאני אקנה ג'ינס מסויים מתוך חמישים יצרנים? כי זה ליוויס? למה שאני אאמין לכם? כי אתם דובר צה"ל? או כי זה "מעריב" (ואתם דואגים להתברג שם)).

ספק חדשות ב' ינצח את א' אם האתר שלו יותר יפה ונוח ואם התדמית שלו עדיפה. וכולם יודעים שאפשר וכדאי להאמין לו.

כאן בדיוק אתם אמורים להיכנס לתמונה. דובר צה"ל בעיני הוא סוג של איש מכירות. הוא מוכר את המציאות שהיא בדרך כלל די מרה. אם יצרני הסיגריות מצליחים אין סיבה שאתם תיכשלו. [זאת הדרך שלי להעביר ביקורת חתרנית בגיל 24, היום פשוט לא הייתי נותן את שירותי.]

כמו שהצלחתם ליצור תלות מסוימת ביחסים בין התקשורת הישראלית וביניכם תצטרכו לעשות גם עם האתרים ולשמחתכם בדרך כלל יעמדו מאחוריהם אנשים שאתם כבר מכירים.

…

בעצם יש מעט מאוד כאלה שעובדים ישר על "חומרי הגלם המציאותיים" רובם מלקטים מעבדים ומחברים חומרים מכאן ומכאן (זה אגב, כמעט כל מה שעשה מט דראדג' בפרשת לוינסקי). ותפקידכם לדאוג שגם לכם יהיה חלק בתבלון של הדייסה הזאת.

מי שקורא בעיתונים רואה שכבר היום, הכתבות באות מאותם חומרי גלם, זה כמעט חסר משמעות מי גילה את זה. הדבר היחיד שנותר משמעותי הוא מה אתה יכול להציע יחד עם המידע ובאיזה אופן אתה מגיש אותו. ושוב כאן – יש לכם כוח.

…

אין ספק התמונה שעלתה כאן קשה, וכל הסיכויים נגדכם. אבל עם הרבה, מאמץ, יוזמה, מקוריות וגמישות, יש סיכוי שתצליחו לצמצם חלק קטן מהנזקים. ובמצב הקיים, כל טיפה תעזור. בהצלחה לכולכם, ותודה על תשומת הלב.

————–

בקיצור – ברב הרמות ההסברה ממשיכה לתפקד עם אותן לקויות שהיו שם לפני עשר שנים. וזה די מדהים בעיני.

אם רגעי ילדות מביכים עשויים להוות טריגר לפלאש-בקים, אני מפציר בכם להפסיק לקרוא כעת.
באמת.
ראו הופצרתם.

במסגרת נטייה לא שימושית במיוחד להיות דברים לפני שיש עבורם שם, הבנתי לאחרונה שהייתי ילד כאפות.
למעשה, אני משער שהייתי יותר מילד כאפות. אתם מבינים, כאפות הומצאו זה מכבר כשהייתי ביסודי, אבל לא חטפתי הרבה מהן לאורך השנים. כשאני נזכר בכל מיני דברים שעשיתי, אני מתקשה להבין כיצד. בסך הכל, חברי לכיתה זכורים לי כקבוצה מפותחת מכפי גילה – מהירי מחשבה, גאווה ואכזריות. לא מעטים מהם היו מכפכפים מחוננים. הייתי אף אומר היו בהם כאלה שכפכופם אמנותם.

אם כך, איך ייתכן , שחמקתי מגזר הדין, למשל, אחרי מספר מערכונים ופזמונים גרועים במיוחד שהעליתי מולם בשיעורי חברה של כיתה ו'?
איך אני עומד כאן עכשיו חי לכתוב את הפוסט הזה? נסתרות דרכי האל.

זכרונו של אחד מסויים, לא לגמרי בלתי מייצג, לדאבוני, צף בי היום בניגוד לרצוני. היה לי קונספט למעין תסכית הומוריסטי בהמשכים על הווי בית ספר (הימים ימי "מה יש"), ובהבזק חנוניות כתבתי מילים חדשות, מתחרזות ומתמשקלות לסירוגין אך לא במישרין ל(תחזיקו חזק) "תשע עד חמש" של דולי פרטון, כדי שישמש אות פתיחה ליצירת המופת הסאטירית העתידה לבוא. מיותר לציין שמעולם לא המשכתי את הסדרה המבטיחה (כי היה לי יותר קל פשוט להמציא רעיון חדש שלא אבצע, עניין שאני מתמיד בו), כך שהתפקיד היחיד של האפיזודה הזאת (ורבות אחרות, זכרונות הילדות שלי מתחילים לפני גיל שנתיים) הוא לענות היום את זכרוני. לפרוסט יש את ניחוח עוגיות המדליין, ולי יש את זכרון מבט התמהון המזועזע של שלי המגניבה. שגם עבורו עדיין לא היה אז שם. היום יש.

WTF?!

וזאת הסיבה שעל אף היותי ילד כאפות, לא חטפתי כאפות. כאפות פשוט לא היו ביטוי מספיק עבור מה שהגיע לי, ורמת ה"אחרות" שייצגתי בשנים הבאות מול חברי לכיתה הותירה אותם משתוממים כל כך שלקח להם עוד כמה שנים להבין שהפתרון היחיד זה חרם (אבל אחרי שגילו את זה, הם מאוד התמידו, יאמר לזכותם).

אני מעריך ששלי, מכל מי שלמד איתי בשכבה אז, היתה הראשונה להפנים את חוקי הצנזורה העצמית שמביא איתו גיל ההתבגרות. יש דברים שפשוט לא עושים יותר, יש רעיונות שלא מוציאים יותר החוצה. אחד העלבונות הפופלאריים של הדור שלי היה: "לך, לך, יא מתלהב.". סיבה לבושה היתה כל התלהבות שלא היתה ניתנת לסיווג אל אחד מהז'אנרים המאושרים חברתית (למשל, סקייטבורדים, קורט קוביין, והאפשרות שיום יבוא ותיגע בשד).
למה? בגלל שגיל ההתבגרות מוקדש לחיפוש עצמי, ואם אתה מחליט מה אתה אוהב וגם מחצין את זה – אתה משדר שמצאת, ושאתה בעצם נוטש את משחק החיפוש העצמי. בגידה ראשונה. אם התלהבת ממשהו שלא ניתן לסווג אותו, המסר הוא שאתה לא חושב ששבטיות היא הפתרון ושאתה שבט של איש אחד. בגידה שנייה.

אני מבין בדיעבד שזה שנפל לי אסימון הצנזורה העצמית ארבעה-שישה חודשים (אני מעריך) אחרי רובם של שאר חברי השכבה גזר את גורלי החברתי עד סוף התיכון.

שלי, אגב, גדלה להיות רקדנית מוערכת. אני, נו, אתם יודעים מה יצא ממני, פחות או יותר. פעם חשבתי שיש השפעה כבירה לשנים האלה.

אבל האם המתבגרים הצעירים, שגדלים בעולם שבו תמיד תמצא עוד כמה אנשים להשתייך לשבט שלהם, עדיין מתייחסים להתלהבות כאל טאבו?

נ.ב. אני אשאיר לכם רק לדמיין כמה משימות יש לי כרגע שזאת רמת ההתחמקות שהגעתי אליה. שבת שלום.

(נדמה לי שדאגלס אדמס כותב איפשהו במדריך שאם הוא היה פוגש את עצמו של העבר, הוא היה נותן לו כאלה מכות שהוא לא היה יודע מאיפה זה בא לו.)

(והובס אומר: what's the point of being cool if you can't wear a sombrero?)

הינה הד של אובססיה (שלא לומר הובסשן), מהשנה האחרונה, שלא כתבתי עליה כמעט בשום מקום.

קוקטייל מתוק ונחמד לימי ראשית הקיץ הקלילים אך הקשים.

התגלית המקרית כאן, שהצדיקה פרסום מתכון, היא שלמרות שהמרכיב המרכזי הוא מיץ מנגו (נקטר, מה שאומר שממש אין צורך להמתיק מעבר לזה), הטעם הסופי מזכיר יותר מהכל סוג של קרטיב לימון מהזן הנוסטלגי, ונוצר משקה מתוק אך מרענן, מחליק בקלות באופן מסוכן ממש ומעלה חיוך.

מרכיבים: (אני כותב לפי יחסים, כדי שלא ישנה אם יש לכם כוסית מידה מטרית או אימפריאלית, או אם החלטתם להכין כמות גדולה יותר, ולמה לא בעצם?)

מרכיבים:

1 וודקה ליים (אני השתמשתי בסמירנוף ליים)
2 נקטר מנגו
1/2 מיץ לימון סחוט טרי
דובדבן מסוכר

הכנה: משקשקים את המרכיבים הנוזלים בשייקר מלא בקרח ומסננים סינון כפול לכוס מרטיני. מפילים את הדובדבן לתחתית.

הערות:

א. היחס של אחד לשניים בין וודקה ומיץ פרי עובד מצויין כמעט תמיד. מיץ הלימון בא לאזן את המתיקות. אם הוודקה לא מחוזקת בלימון/ליים יהיה צריך יותר לימון וצריך לזכור שהוא גם מוסיף מהילה, אז לשחק בהתאם או שיצא משהו חלש כזה. בגדול, מיצי פירות מתוקים יכולים להתחלף במתכון הנ"ל בקלות. לטעום עם קש מהשייקר לפני המזיגה ולתקן לפי הצורך (לא, זה לא סתם דאווין של בארמנים). למשל, נקטר ליצ'י עובד יפה והדובדבן נראה מגרה במיוחד דרך השקיפות הלבנונית.
ב. יש בארים שקוראים לכל דבר כזה "מרטיני", רק בגלל הכוס. אבל בעיני זה זילות המרטיני.
ג. המהדרים היו משפדים את הדודבדן על שיפוד שקוף, אבל אני מחבב את המראה של ההפתעה בתחתית וגם את החוויה של לסיים במתוק שספג בינתיים את האלכוהול. להפיל אחרי ולא להניח לפני – כי אחרת המזיגה תשטוף עוד סוכר מהדובדבן אל המשקה וכל האיזון שטעמתם יהרס.
ד. סינון כפול זה בגלל שמסורתית במשקאות בכוס מרטיני, שברי קרח זה נחשב חטא, אבל אם יורשה לי, דווקא בקוקטייל הזה, מעצם הטעם שלו, רסיסוני הקרח יכולים דווקא לשעשע.
ה. בתמונה נוצר יותר מדי "חלון" (החלק הריק בין סוף המשקה לשפתי הכוס) כי משום מה כוסות הקוקטייל שלי ענקיות. מה שמאוד מפתה להגדיל את הכמויות…

And the recipe in English:
Eskimo Lemon
1 vodka lime
2 mango juice
1/2 lemon juice
cherry at the bottom / on a skewer

זהו, פרסמתי מתכון באינטרנטים. עוד וי.

זה די מצחיק לכתוב את הפוסט הזה אחרי הפוסט הקודם. כי לא תיארתי לעצמי שיזומן לעצמי כזה "מקרה קצה" כל כך מהר.
באוגוסט של שנה שעברה יצר איתי קשר עידו הרטוגזון, כותב שאני מעריך מאוד ואז עדיין כתב נענע (ובעל אתר ברשימות), בעניין לינקים שלו שהופיעו בקולקטיב. בשולי הדברים, הוא הציע לראיין אותי על מיזמי קונספציה ויזמות תרבותית באינטרנט. אני די סרבתי/התחמקתי. הרגשתי שאין לי מה לחדש בעניין שלא אמרתי קודם, וגם הזכרתי שמיזמי קונספציה זה שלושה אנשים. הסכמנו לדחות את זה.

לקראת סוף הביקור שלי בארץ עידו יצר קשר שוב. שוב הייתי מסויג – אמרתי לו שהרגע ראיינו אותי לדה-מארקר וזה נראה לי קצת מוגזם. מה כבר יש לי להגיד? וגם יש את העניין החשוב שקונספציה זאת קבוצה של אנשים.
אז עידו אמר שיש עוד כל מיני נושאים שהוא רוצה לדבר עליהם, שהם יותר בתחומי עיסוקי האחרים.
בשלב הזה הרגשתי שלסרב להתראיין יהיה יותר יהיר מלהתראיין (ואולי, בסופו של דבר, זה לא. קשה לי להכריע בעניין).
בקיצור – נפגשנו לשיחה מאוד נעימה בתל אביב, שהתוצאה שלה היא ראיון שעלה בינתיים בנענע ובבלוג של עידו (זאת הכתבה האחרונה שלו באתר נענע, אותו עזב בינתיים), ומתמקד בחלקים של השיחה שדנו בקונספציה, רשימות ויזמות תרבותית. הבנתי מעידו שיהיה לראיון הזה גם המשך בפוקוס קצת אחר – שמתמקד יותר בעניינים של שיווק.

עכשיו, שיהיה ברור – הראיון הזה מחמיא מאוד. מאוד. אני מרגיש קצת נבוך מחלק מהסופרלטיבים שעידו בחר לכתור לי ולמיזמים שאני מעורב בהם. באמת, אני לא בטוח שאמי הורתי היתה מוציאה תחת ידיה טקסט כל כך מחמיא. בהקשר הזה, אני מקווה שהקוראים הנבונים ישימו לב מה החלקים שאני אומר ומה החלקים שעידו אומר בראיון.
בי נשבעתי – השתן שלי במקום הנכון.

אבל, אבל, אבל. בכל זאת אני מרגיש קצת מוזר. אולי זה גם הצד הפולני שלי – זה שאם לא מפרגנים לו נעלב, ואם כן מפרגנים לו מרגיש נבוך ואשם.
אבל זה יותר מזה – ועל זה כבר התנצלתי בפני שותפיי.
בגלל תפקידים שלקחתי על עצמי במיזמים שלנו, יוצא לפעמים שאני נתפס כפנים היותר ציבוריות של מה שאנחנו עושים. לטוב ולרע.
לרב זה לרע – מבחינת להיות המטרה של חיצי ביקורת ארסיים וטרולים, מבחינת לקבל מכתבי משטמה מאנשים שרצו אתר ברשימות ונענו בשלילה וגם סתם צרות עין. לפעמים זה אומר שכשכותבים דברים טובים, אפשר להבין כאילו אני לוקח יותר קרדיט משמגיע לי.

אז קודם כל – במיזמי קונספציה, יש תמיד שלושה אנשים. מה שאנחנו עושים לא היה קיים בלי העבודה וההשקעה של אילן גליני וירדן לוינסקי.
וזה בלי למנות מתנדבים מזדמנים יותר ומזדמנים פחות שעזרו לנו לאורך הדרך. איתי בנר, שהחליף אותי בכתיבת הקולקטיב בתקופה של שוק המעבר ללונדון ומושון זר-אביב שבלעדיו אירועי הלייב לא היו מה שהיו, הם דוגמה לשניים שתרומתם משמעותית במיוחד.
אילן עושה את העבודה הכי מורטת עצבים, שלא לומר משעממת, אבל היא המנוע שהכל רץ עליו. והוא עושה את זה אחרי שכל היום הוא מתעסק עם דברים דומים, רק יותר מאתגרים, ואני מעריך שזה הדבר האחרון שחסר לו. אילן הוא בדרך כלל השם הראשון שאנשים שוכחים להזכיר בהקשר של המיזמים שלנו. זה עושה לי רע כל פעם מחדש.
וירדן, בכלל, הוא האבא של קונספציה, וגם של המיזמים ה"פרה-היסטוריים" מהם כל השותפות הזאת נולדה. הכישורים הרב-תחומיים וההספק של הבנאדם זאת פשוט תופעה, ואם מישהו רוצה לראיין מישהו – הוא אדם יותר מוכשר ומעניין ממני, ומרב מי שאני מכיר. גם מבחינת זמן השקעה, סדרי הגודל שלנו אולי דומים, אבל יש כאן הבדל אחד – שאת כל רומן קונספציה המתמשך ירדן עשה במקביל ללימודי רפואה, סטאז' והתמחות בפסיכיאטריה (שנחשבת לאחת הארוכות והקשות) ושבשלב זה יש לו כבר שני ילדים.
להיות שותף לעשייה שלו כבר כמעט עשור זאת אחת הזכויות הגדולות שנפלו בחלקי.
זהו.
כשאני מסתכל על עשר השנים האחרונות, ובעיקר כשהראיון עלה יום אחרי יום הולדתי ה-33 שחל אתמול, אני יודע שהשותפות הזאת היא התקלה המופלאה של חיי.

אז אתמול, אחרי קצת זמן התבשלות החלטתי שמעתה ואילך – אם זאת רק "תגובה לתקשורת", אז בסדר. אם זה על תחומים אחרים שהם "רק שלי", אז בסדר. אבל אם זאת ממש כתבה שמתמקדת במיזמים, אני לא אסכים להתראיין יותר לבד. רק אם מראיינים גם את השותפים. זהו.

נ.ב.
כן כן. the lady doth protest too much, אני יודע. מן אמביוולנטיות שכזאת שלא ברור לי מה קפץ עלי שאני חולק אותה בזירה הציבורית. הבלוג הזה לא יהפוך לאישי פתאום. מקווה שתסלחו לי.
(ואולי בכלל כל העסק היה צריך להידחות על הסף מעצם זה שעידו בעל אתר ברשימות)

נ.ב. 2
והערות קטנוניות: א. אני כן מפריד בין זכר ונקבה ברבים. זה ממש ג'וק שלי. אז המקרים שבהם יש "הם" במקום "הן" זה לא אני. ב. בנענע נפל באמצע הראיון משהו שאמר להיות תת כותרת או משהו כזה, אבל בגלל אי בידול טיפוגרפי נראה מוזר. ג. גם אני מזועזע מכמות השימוש שלי במילה "נורא". זה פשוט נורא העניין הזה. ד. ובאותו עניין כל העצות שניתנו לי איך לדאוג לא להתאנגלז בעברית שלי, ובעיקר בתחביר שלה – לא עזרו. עצוב. פעם, בנעוריי, הייתי בנאדם רהוט יחסית, היום – מה זה הדבר הזה?!

בהתאם לקלישאה שתמונה אחת שווה אלף מילים.

הנה. צילום מסך של קומפונטטת המבקרים האחרונים (מבוססת על הכלי המסקרן הזה, שעוד לא החלטתי עד הסוף מה אני חושב עליו) הבוקר בבלוג של גל מור, עורך ערוץ המחשבים של ynet. זמן מה אחרי שהעלה  את הפוסט הזה.

למתקשים, מלמטה למעלה: חנן כהן הרלוונטי, אורלי יקואל ה"מוזה", גדי שמשון בתפקיד הסבא של התוכן הישראלי, רן רימון שהוא עיתונאי וגם אחשלו, עבדכם (טוב, אחרת איך הייתי מצלם?).

כמו שאומרים באמריקה – don't believe the hype (-:

הרשימה הבאה התפרסמה בנוסח מקוצר כחלק מפרויקט סופרמן בעיתון "מעריב" 7.7.2006. הקונטקסט המקורי הוא בוקסה בכתבה של תמר גלזרמן שנותנת רקע וניתוח תרבותי כללי של סופרמן, לקראת הסרט החדש.
ניצלתי את הבלוג כדי להביא גרסה עם לינקים, ויותר דוגמאות למתעניינים.

חוק הזיכיון קובע שכשדמות קומיקס מצליחה, רב הקהל יכיר אותה דרך דימויים תרבותיים שאינם קומיקס.
קהל האוהדים המקורי, ירגיש לרב מרמור מסוים כשדמויות אהובות הופכות לנחלת הכלל, לרב דרך עיבודים כושלים. גם סופרמן, כמו רב הכוכבים שבגיבורי העל האמריקאים, כבר יותר מחמישים שנה, באומדן שמרני מאוד, הוא קודם כל זיכיון. להב אדירים שמכוון לחתוך מקסימום קופונים בדמות מוצרי לוואי שתחילתם בסדרות טלוויזיה ורדיו וסופם באריזות מזון מהיר וקונדומים. בזמן שלגיבורים אחרים הייתה תקופה משמעותית של התבשלות, בדרך כלל, לפני שהפכו להיות קודם כל מפעל, ההצלחה המסחרית של סופרמן הצרה את צעדיו מגיל צעיר. למרות זאת, סופרמן הוא יוצא מן הכלל, כי משהו בו מצליח לשרוד רבים מהעיבודים, התרגומים והגלגולים.

מכל זווית שלא ננסה לבחון את סופרמן, רמת הדיוק, הריכוז והעוצמה של הרעיונות שבונים אותו מפליאה. אפשר אמנם להצביע על מקורות מוקדמים יותר לרעיון גיבור העל, אבל סופרמן הוא שהפך למתכון. תעופה, כוח ואי פגיעות הפכו לכוחות המייצגים של גיבורי על. הסממנים החיצוניים – הגלימה, המגפיים, הסמל על החזה ו"התחתונים מעל הטייץ", התקבעו כדרישות סף שעד היום מרבית גיבורי העל יסמנו וי לפחות על שתיים מהן.
סופרמן מגלם שורה של עלילות שחצייתן, "ממינוס לפלוס", נמצאת בליבו של החלום האמריקאי. המהגר שהופך לגיבור ופטריוט, דיבר ודאי יותר אל הקוראים של שנות ה-40, מאשר לאמריקה הקסנופובית שאחרי ה-11 בספטמבר, אבל יש מספיק סיפורים שלא משתנים. הענק רב הכוח שתמיד יעשה את הדבר הנכון ולעולם לא ייתן לכוח להשחית אותו ; נער החווה שמחזיק את המפתח לישועת העולם ; הרעיון שכל קטסטרופה גלובלית יכולה להיפתר ברגע האחרון בעזרת הפעלה של מספיק כוח. כל אלה נותרו מיתוסים אמריקאיים פופולאריים.
ומעל כל אלה, הפשטות המוצקה של פנטזיית סופרמן היא זאת שמאפשרת לו לכבוש את לב הקהל כבר יותר משבעים שנה, בעיקר אם הקהל פוגש אותו לראשונה בשלב של הילדות בו מפתחים מודעות לעובדה שהעולם מלא באנשים גדולים וחזקים ממך, ובניגוד לאמא ולאה הגננת, אחוז מדאיג מהם לאו דווקא רוצה בטובתך.

האירוניה היא, שדווקא התכונות שמקנות לו אלמוות תרבותי, הופכות את סופרמן לקומיקס שלאורך ההיסטוריה שלו מניב סיפורים מעניינים לעתים רחוקות.
בדרמה היוונית העתיקה היה "דאוס אקס מאכינה", האל שמתוך המכונה: בשלב מסוים של העלילה דמות האל הייתה מוצנחת אל הבמה, בעזרת מנוף וכבלים (מעין גרסה מוקדמת לחוטים הבלתי נראים שמאפשרים לסופרמן לעוף בסרטים) והאל היה אומר "אוקיי – אתה תחתן איתה, את איתו, אתם ניצחתם במלחמה, והוא מקבל צרעת". הביטוי משמש בימינו ככינוי גנאי לעלילות שהפתרון לשיא שלהן חיצוני ומלאכותי.
במקרה של סופרמן, הגיבור של הסיפור הוא האל עצמו, מה שמאיים להפוך את כל העלילות לצפויות ומשעממות. המצאת גביש הקריפוטנייט, כנשק המוחלט נגד סופרמן, ואת הסרתו כפתרון של רבות מהעלילות, רק הכפילה את הבעיה, כאשר עד שנות השמונים נוספו לגביש מגוון צבעים וטעמים עם כוחות שונים ומשונים. כבר בסיפורים הקלאסיים של ה-Justice League, ובמגוון דוגמאות אחרות לאורך ההיסטוריה של יקום הגיבורים של DC היו ממציאים תירוצים למה סופרמן לא יכול לעזור כדי שעלילה תהיה בכלל אפשרית. לרב הוא עסוק במלחמה בקנה מידה אחר בגלקסיה אחרת (תירוץ כה נחות, שבאותה מידה היו יכולים לספר לנו שבדיוק הוא היה צריך להעביר את האוטו טסט).
התחושה כשקוראים סיפורים קלאסיים של סופרמן היא כאילו בסופו של דבר, יושב שם ילד קטן על השטיח, ביד אחת הוא מחזיק בובה של סופרמן, ובשנייה, לא משנה מה שזה יהיה, ולא משנה כמה חזק יטיח את שני הצדדים זה בזה – סופרמן תמיד ינצח. (הערה: נכון שברב העלילות ברור שהגיבור ינצח בסוף, אבל גיבורים מורכבים ועלילות מתוחכמות כן מאפשרים ליצור אצל הקורא suspension of disbelief – השעיית אמון, במידה מספקת כדי ליהנות מהסיפור ולהרגיש את המתח).

הבעיה הגדולה השנייה של סופרמן, היא בעיה של אופי. ברב המיתוסים אודות גיבורים, לגיבור יש גם צד אפל. המשחק בין הגיבור והדרקון יותר מעניין כשהם שני צדדים של אותו מטבע, הדינמיקה עובדת מאז גילגמש ועד בטמן. סופרמן, לעומת זאת, התקבע מוקדם מאוד על מצב הצבירה של הילד הטוב הנצחי (או כמו שהוא מכונה לעתים קרובות בקומיקס – boy scout). גלגול קיצוני ביותר של הבוי סקאוט הוא קלארק קנט של סמולוויל, סדרה הטלוויזיה המצליחה של השנים האחרונות, שאפשר לתאר את המתכון שלה כ"דוסון קריק עם כוחות על". קלארק של סמולוויל הוא כל כך מושי-מושלם שמפתה מתמיד לצדד בדמות האפלה והמורכבת של לקס לותור.

המאמצים להתמודד עם האתגר שמציבה דמותו סופרמן השתכללו בעשורים האחרונים. בני הדור השני והשלישי של יוצרים שגדלו עליו, אלה שגם העריכו אותו כמיתוס אבל גם שאפו לספר עליו סיפורים משלהם, הובילו שני מהלכים. המהלך הראשון הוא חיצוני-פרקטי, שהאחראי המרכזי עליו הוא ג'ון ביירן, ביירן כתב את ה"ריסטרט" שקיבל סופרמן ב-1986, צמצם את הכוחות שלו והחליק את הדיסוננס בין תכונות האופי של קלארק קנט ושל סופרמן על ידי זה שהפך את הדמות של קנט כעיתונאי ליותר אסרטיבית (בין השאר, עם השנים מאז, ניכר שהשרירים של סופרמן הפסיקו להיעלם באופן מסתורי כשהוא קלארק קנט). המהלך של ביירן הדגיש צד מעניין בסופרמן – זה שבניגוד לגיבורי על דומיננטיים אחרים, כמו בטמן או ספיידרמן, סופרמן הוא האישיות האמיתית, וקנט הוא המסכה שהוא לובש (ניל גיימן ציין את זה במאמרון בויירד כסיבה מרכזית לאהבה שלנו אותו).
המהלך השני, שהמובילים שלו היו אלן מור ופרנק מילר, ניסה לקחת את טוהר המידות והכוחות המופרכים ולנסות לבחון אותם על ידי הצבה של סופרמן בעולם ריאליסטי יותר, או במציאות אלטרנטיבית. ב- For the Man Who Has Everything, סיפור סופרמן מוצלח ומתוחכם במיוחד, מור מציב את סופרמן במציאות אלטרנטיבית בה קריפטון לא מתפוצץ וסופרמן גדל בו כבן של פוליטיקאי, (ועם חוויה עמוקה של בחילה אקזיסטנציאליסטית), כשבמקביל הקולגות בטמן, רובין, ווונדרוומן מנסים למשוך אותו בחזרה למציאות הרגילה, כאשר לא ברור אם הם מצילים אותו, את עצמם או אותנו. ב-Dark Knight Returns סופרמן מוצג ככלי שרת נאיבי בידי הפוליטיקה האמריקאית, כקונטרסט מול בטמן האנרכיסטי-מיליטנטי של הספר.

ועדיין, בקרב רבים מכותבי הקומיקס, סופרמן מציב דילמה, מצד אחד, אין כותב קומיקס במיינסטרים שלא חולם לכתוב את סופרמן, מצד שני מהסיבות לעיל, קשה לכתוב סיפורים על סופרמן. הקושי הזה ידוע בקרב כותבי קומיקס עד כדי כך, שב-2004 יצא "!It's a Bird", ספר קומיקס במרכזו סופר קומיקס צעיר שזוכה "בגביע הקדוש" – לכתוב את סופרמן, ונקלע בעקבות זה למשבר של חרדה קיומית. עם כל טיוטא של שהוא כותב, הוא מקלף עוד ועוד שכבו מעל עצמו ומעל המיתוס.
זאת כנראה הסיבה שרב סיפורי סופרמן המעניינים מאז שנות ה-80, הם סיפורי "מטא-סופרמן" שלוקחים את המיתוס ושותלים אותו בעולמות אחרים, או מספרים אותו מחדש לפי כללים אחרים. בהקשר הזה, אפשר להזכיר את secret identity בו קורט בוזייק, בעזרת ערימה של טריקים קונספטואליים, מצליח גם לספר את סופרמן מחדש כסיפור עם התחלה אמצע וסוף, גם לנתק אותו מפגעי המחוייבות להיסטוריה המפותלת של היקום של DC, וגם ליהנות מכוחו של הסמל התרבותי.
סיפורים אחרים משתמשים בסופרמן עצמו כמכשיר עלילתי בעוד במוקד עומדות דמויות אחרות. יותר מזה – כמה מיצירות הקומיקס המרתקות ביותר, משתמשות בסופרמן בלי להשתמש בסופרמן – הן מציבות דמות בעלת כוחות דומים בתוך עולם בדוי כסוג של ניסוי מעבדה פוליטי-חברתי שהתוצאות שלו נעות בכל הקשת שבין אוטופיה וכליה. מור עושה את זה ב-Watchmen וב-Miracleman המופתיים בשנות השמונים, ובשנים האחרונות ג'יי מייקל סטראזינסקי, יוצר בבילון 5, שיחק עם זה ב-Supreme Power וב-Rising Stars.

כך שהתשובה לשאלה בכותרת – היא שההיסטוריה עד כה מוכיחה שהסיפור על הסיפור מנצח את המקור בנוק-אאוט. אבל כדי לגלות איך, לא תוכלו להסתפק רק בסרט.

הי חבר,

הבטחתי מזמן, ולא הגעתי לזה. גם הייתי ממש חולה בשבוע האחרון.
בכל מקרה – ברוך הבא למהפיכה. ואני לא מדבר על מהפיכה חברתית, למרות שיש טוענים כך. זאת קודם כל מהפיכה באיכות חווית הגלישה שלך, אבל בשביל שזה יקרה באמת ולא רק בקטנה, אתה צריך לדגם את הדפדפן שלך, וזה אומר אקסטנשנז.
אז הינה התוספים (extensions) הכי אהובים עלי בפיירפוקס. בינואר התקנתי את המחשב מחדש, כמו שאתה יכול לתאר היו לי הרבה יותר, אבל אלה שרדו את המעבר וחזרו לשכון בדפדפן. המשותף לרובם זה שהם מאיצים את הגלישה או הופכים אותה ליותר "חלקה".

Delicious
אם אתה משתמש בדלישס התוסף שהם יצרו בעצמם עושה עבודה לא רעה של הצעת תיוגים והאצה של כל הסיפור.

Super Dragandgo
עושה דבר פשוט אבל מדהים – גרירה קטנה של לינק פותחת אותו בטאב חדש. יש לו עוד כמה יכולות, אבל זאת החשובה שבהן כי היא מאיצה את הגלישה בטירוף. באותו הקשר, שים לב שבהעדפות של השועל עצמו, רצוי לבקש שפקודת פתח בחלון חדש תיפתח בטאב חדש במקום בחלון חדש. נוח.

Tinyurl creator
יכו להיות שלך זה יהיה פחות חשוב לי זה עוזר בגלל הקולקטיב. הופך לינקים ארוכים לקצרים בלי שצריך ללכת לאתר שעושה את זה.

IE view
לאתרים בעיתיים – פותח בזריזות את העמוד שאתה נמצא בו או הלינק שאתה עליו באקספלורר, יש המון תוספים כאלה, כולל כאלה שפותחים אקספלורר בתוך הפיירפוקס, אבל זה קטן ונוח.

Bugmenot
למניעת הרשמה מיותרת באתרי תוכן שאתה רוצה לקרוא בהם מאמר אחד בדיוק והם רוצים שתמלא חמישה עמודי טפסים ותקבל ספאם עד סוף ימיך. חוסך את הטיול לאתר של הפרויקט (מאגר שמות וסיסמאות לאתרים שאינם בתשלום, שים לב שזה בטח אומר שאתה מפר את הסכם המשתמשים שלהם… (-; ).

+Copy url
במקום רק להעתיק לינק, אפשר להעתיק לינק עם ציטוט ו/או כותרת המקור. חיוני לאיסוף מידע. [עדכון: אמנם הוא לא עובד בגרסאות חדשות של פיירפוקס, אבל אפשר לעדכן אותו בקלות לפי ההוראות כאן. על אחריותך כמובן.]
ynet / haaretz
אפי נדיב הוא אדם יקר שכתב שני תוספים, שמסדירים ומסירים כמה דברים מעצבנים באתרים הנ"ל.

ולסיום, רובופורם, תוכנת העזר האהובה עלי בשנה האחרונה שלדעתי את החיסכון בזמן בזכותה אפשר כבר כמעט למדוד בימים – מילוי טפסים אוטומטי (כולל יכולת לזכור כל מיני זהויות, כתובות, כרטיסי אשראי והמעבר ביניהן פשוט וקל), מאגר שמות משתמש וסיסמאות (שהיא גם מייצרת, סוף סוף מפסיקים להשתמש בסיסמאות קלות לפריצה או אותה סיסמה בכל אתר), ולא רק מאגר אלא בלחיצה אחת התוכנה הולכת לאתר ממלאת שם וסיסמה (או יותר) ועושה לוג-אין. חי מצוין עם פיירפוקס ואני ממליץ גם על גרסת הדיסק און קי שלה, שבשילוב עם פורטבל פיירפוקס מסונכרן היטב, אומר שבעצם כל מחשב זר הופך להיות די דומה למה שאתה רגיל ברגע שאתה מחבר אליו את הקטנטן. אני מיסיונר גאה של התוכנה הזאת, בחיי. אחת ההוצאות הכי יעילות שעשיתי.
ויש להם גם הסברים בעברית…

אני חושב שיש סיכוי שהרשימה הזאת תעזור לעוד אנשים, אז אני מפרסם אותה גם אצלי בבלוג…

מקווה שליל הסדר עבר עליך ועל בני ביתך בשלום, אצלי עדין אי-סדר.

שלך,
אורי

נ.ב.
ולכל מה שקשור באתרים ההם שאף אחד לא גולש בהם אף פעם, יש כאן בוקמרקלטים ותוספים לבטיחות ונוחות (בעיקר זה שמבטל רידיירקשנז).