פוסט אצל עידוק, על ההתמודדות של צה”ל עם דעת הקהל דרך הרשת, זרק אותי כמעט 12 שנה אחורה אל העבר.

דצמבר 1998. אני בן 24 (כמעט), עובד ביואל, ונושא בטייטל המרשים “עורך האינדקס של הקפטן” (קפטן אינטרנט. עזבו שגם בעצם ניהלתי את פרויקט ההקמה ואחר כך את המוצר, וצוות תוכנאים עז לב, באותה תקופה “עורך” היה טייטל שקסם לי יותר).
פנו אלינו מדובר צה”ל, אבל ריקי כהן הייתה עסוקה, ולכן נשלחתי להרצות בפני קורס קציני הדוברות (מיל’) של דובר צה”ל, ובפני עוד כמה אנשים מהיחידה עצמה שהצטרפו/היו שם כמדריכים. למיטב זכרוני, זה מעין קורס צו’פר לפונקציונרים במדיה שהולכים לעבור לשירות מילואים קל יותר. כותרת ההרצאה היתה: “תקשורת ודוברות בעידן המידע”, והמסר שלה היה בעצם די קרוב למה שעידו קינן ויאיר בארף כתבו בטור שלהם.

אז חפרתי שנייה בארכיון, ומצאתי את ההערות שכתבתי לעצמי אז. בלי פאוורפוינט. לא היה לי מחשב נייד והם לא יכלו להתחייב ליותר ממטול שקפים אז ציירתי על לוח ושרבטתי מלא סטטיסטיקות מצחיקות מהזמן ההוא. גם כללתי כמה ויצים שחשבתי בגיל 24 שיהיה מגניב להגיד לדודים מדובר צה”ל. כנראה שלא לקחתי את העסק יותר מדי ברצינות, כי המבנה שחילקתי כלל את סעיף 4. “תודות וכיבוד”. ואת סעיף 5.” בברכה”, אבל חלק מהמסקנות בלתי נמנעות ועדין נכונות.
החבר’ה ישבו מולי עם חיוך מדושן עונג והסתכלו עלי במבט של: “יאללה יאללה, מה זה הילד המעצבן הזה ולמה מה שהוא אומר אמור להזיז לנו?” ואחלו לי הצלחה בהמשך מילוי תפקידי (האיחול עבד).
יותר מעשור עבר והשינוי טרם הופנם במלואו.
בתחתית ההנדאאוט שהכנתי להם עם לינקים חשובים (סלון, וויירד, סיקס דגריז, מגזין יואל (-: ) כתבתי מודגש:

You Can’t Fight Them. Join Them.
Join Them Now.

הינה ציטוטים נבחרים למי שמתעניין וגם לצורך הפוגה קומית. ההדגשות שלי לדברים חשובים, אבל בעיקר למה שבמבט לאחור משעשע אותי. ולמתמידים גם העליתי את המסמך המקורי לרשת במלואו ב-scrbd. הוא כולל סקירה היסטורית מצחיקה של הרשת. בכל מקרה, הינה כמה ציטוטים:

אני רוצה לתת תמונה קצת שונה מהתמונה הרגילה בתקשורת, ועוד נדבר על הסטריאוטיפ של הרשת במה שיקרא בהרצאה הזאת המדיה המסורתית ויכלול את כל מה שאינו אינטרנט. בחלק הראשון אני אנסה לתת קצת מידע היסטורי על התפתחות הרשת, הגודל שלה היום וקצב הצמיחה שלה (לא יהיה זמן כנראה). בתוך המידע הזה אנסה למקם את הצד התקשורתי/חדשותי שהוא זה שמעניין אתכם. בחלק השני ננסה לבדוק מה ההבדל בין החדשות ברשת למקומות אחרים בעיקר מבחינת דינימיקות של התפשטות מידע – כאב הראש המרכזי למנגנונים הצבאיים והפוליטיים, ובגלל זה הצד העיקרי שיש לכם עניין בו.

בתוך הצרות הצרורות שנגלה, אין לכם מושג כמה צרורות, ננסה בחלק האחרון של ההרצאה למצוא דרכי התמודדות טובות יותר או פחות עם הבעיה של דוברות בעידן האינטרנט (בשלב הזה אם הכל ילך לפי התוכנית כבר תהיו מוכנים לקבל כל דבר…) אני אתן כמה רעיונות וכיוונים למחשבה ואם יהיה קצת זמן (ולא יהיה כנראה) אנסה שהחלק הזה ישתף אתכם, כי בסך הכל אתם אנשי המקצוע האמיתיים כאן, בכל מה שקשור לדוברות. אני רק משער השערות ומעלה רעיונות.

 

גם אם הפתרונות עאלק שאני אציע יהיו דברים מוכרים (קשה לי להאמין שאני אחדש משהו בתחום הדוברות בהרצאה הזאת) אני מבקש לשים לב לחיבור בינם ובין התכונות של של הרשת – כי זה העיקר.
…
נכון ליום ראשון 29 בנובמבר 1998 רשומים 4,757,394 דומיינים שונים. ובכל שבוע נוספים עוד 68,305. ליותר מחצי, אגב, יש בסוף com.
אבל כמה אנשים יש?
אי סטטס (חברת סטטיסטיקה וסקרים מהמובילות ברשת) מעריכה שבסוף החודש (דצמבר 98) יהיו בארה"ב כ- 47 מליון משתמשים מעל גיל 18. זה אחרי שביוני היו 37 ובדצמבר 97 היו 28 מליון. 18.5% מבין המבוגרים (18+) המהווים %74 אחוז מכלל האוכלוסיה של 270 מליון איש בארה"ב.
בסה"כ בעולם 108 מליון משתמשים.
מה המצב אצלנו?
בישראל מעריכים 360 אלף גולשים בתוכם הרבה כאלה בתוך ארגונים גדולים מאוד – טבע, אלביט, אורט, עמל וכל האוניברסיטאות. 15% בתי אב מחוברים והגידול כרגע הוא של 68% בשנה. נכון לינואר 97 רק 20% מהמשתמשים בנטויז'ן בדקו אי פעם דואר. אבל זה לא אומר כלום לגבי הגולשים.

אבל המספרים האלה לא מספיקים לנו – ובאו רק כדי להפחיד בגודל ובמהירות הצמיחה. וחשוב להדגיש כי מעולם עוד לא הייתה מהפיכה טכנולוגית עם קצב חדירה כל כך מהיר.
…

"כמה אנשים כבר יש שם? הכל ילדים… למה בכלל להתייחס אליהם?"
שאלנו מי בכלל מתעניין בחדשות ברשת? אבל למה שלא נשאל לרגע מי בכלל מתעניין בחדשות?
אריה כספי מצטט במאמר שלו ביום שישי האחרון (11 בנובמבר). שני סקרים לפי סקר איגוד המפרסמים 43% אחוז מתוך האוכלוסיה הבוגרת בארץ לא קוראים עיתונים. לפי טלסקר 30%. וגם כשהם כבר קוראים – לא ממש ברור מה הם קוראים ומה הם מבינים. (תעביר לי את הספורט).

הטלוויזיה בשיאה מושכת 50% מבתי האב באוכלוסיה היהודית. אבל זה אומר רק שמישהו צופה/המכשיר פועל. אולי זאת בכלל הסבתא הסנילית שלא יודעת עברית ורק חייבת משהו שיזוז לה מול העיניים… ותזכרו שלסבתות חרשות יש קצב חדירה מטורף לשוק – כמעט כמו לטלפונים סלולריים.

אבל האם השאלה הזאת משנה? מי הוא בעצם "הציבור" שכלפיו אתם מדבררים? כנראה שגם המיעוט הזה משנה לכם (אני מצטער שאני לא אומר לנו אבל אני פשוט לא בטוח אז אני מעדיף להפריד את האינטרסים שלכם ושלי). אתם מתעניינים בעיקר בשיכבה איכותית שקשורה לגוף הערטילאי של "קובעי דעת הקהל" (מי שהם לא יהיו). ומתוך אלה יש כנראה מספר לא מבוטל ברשת שרק ילך ויגדל (מעצם חתך האוכלוסיה שמגיע לרשת בגלל המחסומים הטכניים).

איך זה נראה מבחוץ (בינתיים)?: הסטריאוטיפ של האינטרנט בעיני התקשורת המסורתית, בעיקר בארץ, מתחיל להיות כמקום שיש בו המון מוזריות ושהמידע בו לא אמין, לצד זה כל ענקי התקשורת דואגים לבסס שם מעמד. הסיבה היא להערכתי זה שברשת יש הכל, קל וזול לפרסם ולא הכל הוא אוטומאטית מסחרי ומיין-סטרימי. סביר להניח שהספקנות תעלם ככל שיחדור המדיום.
…

אז גם מול הגולשים צריך לדברר – וכאן מתחילות הצרות האמיתיות, ורובן נובעות מהחוקים החדשים של זרימת המידע ברשת. יש כל מיני הבדלים וחידושים אבל אני הייתי רוצה להתחיל דווקא מעובדה שלפעמים מתעלמים ממנה או משאירים לסוף. [לא כתבתי, אבל נדמה לי שאז לראשונה השתמשתי באמירה שגלישה זאת אשלייה אופטית, אנחנו לא גולשים דרך המידע, הוא גולש דרכנו.]

…

ג. מידור? הסגר? צנזורה? חקיקה בינלאומית? ("האח הגדול עינו שפוכה")

אין שום יכולת למדר ולהגביל את המידע – משהו שהצנזורה הייתה די רגילה לעשות. הצנזורה, אגב מאבדת את כוחה באופן מוחלט. ברגע שמשהו עלה לרשת – נגמר הסיפור – זה בחוץ זה טס ומשתכפל כי חשוב להדגיש כל הזמן נוצרים עותקים – לא רק אתרים נוספים – עצם הגלישה יוצרת עותקים (זוכרים את האשליה של הגלישה? [לא כתבתי, אבל נדמה לי שאז לראשונה השתמשתי באמירה שאני עדיין מחבב שגלישה זאת אשלייה אופטית, אנחנו לא גולשים דרך המידע, הוא גולש דרכנו.]). כמו מגיפה שאין אפשרות לעשות לה סגר (בגלל ההצלבות במעגל). וזה יכול להישאר בחוץ לנצח.

הצבא יצטרך ללמוד לעצור את הדברים עוד בפנים, לצנזורה אין שום משמעות כלפי חוץ. כלום. נגמר הכוח שלה כמעט לגמרי. מה שיצא החוצה נשאר שם. הרי פעם יכול להיות שגם במקרים של הכתב שהודיע על הסמים מורדי אלון שמדווח על "צבא מסומם" בידיעות אחרונות או רונן ברגמן על זיהוי הגופות בהארץ. היה מציל אותכם האח הגדול.

גם אם תהיה חקיקה בינלאומית (וכנראה לא תהיה כי הגישה האמריקאית היא לשמור על הרשת חופשית ובעיקר לשמור לעצמם צפנים – שוב, להחזיק את המידע בתוך המערכת). סביר להניח שיווצרו "מקלטי מידע" (שאגב, כמו בתחום הכלכלי לא צריך לטוס אליהם כדי להשתמש בהם).

[אני משתמש אחרי זה במקרה של לינור אברג’יל כדוגמה במסמך המלא. תוכלו לראות שם שהניסיון לשלוט על מידע ואיסורי פרסום עבד קצת יותר טוב אז, אבל לא בהרבה.]
…

ומה התוצאה של זה? סיוטו של כל דובר. ועל העזרה של האח הגדול = אי אפשר לסמוך יותר.

3. דגשים למיצוב ארגון יחצ"ני/דוברותי בעידן המידע

מעניינת אותנו הדעה של הקובעים. ובשביל זה בנינו עד היום מערכת שלמה של עבודה מול מרכזי התקשורת.

אבל אם כל גולש בן 14 הוא תחנת שידור ואין לנו שום דרך לעצור אותו… מה נעשה עכשיו?

יצרתם גם הרבה תלות ביניכם לבין חלק מספקי החדשות. לגולש אין שום אינטרנס לעזור לכם…

"תהודה אמינה על הנעשה בצבא וטיפוח האמון של הציבור.", "בהתאם לדגשי הסברה, ודגש על זמן תגובה" "העבודה היא מול מקבלי החלטות וקובעי דעת קהל". "גם תדמית בינלאומית – בגלל הדרג הפוליטי" האם המלחמה על המשימות האלה אבודה? לא ולא!

ודווקא כאן צריך לזכור כמה דברים.

…

לא תהיה לכם ברירה. כל השיטות הותיקות יותר = עבודה מול הצנזורה ( לעלות מהקומה השנייה עם שאילתות שיש עליהן את החותמת ו"פיו… את זה אני לא צריך לדברר, יש על זה איפול") מתה.

….
עכשיו, אם אני לא טועה אתם אמורים להיות מאוד טובים בזה. אז קדימה – לעבודה.

מעבר מדוברות שנשענת על שליטה על המידע לדוברות הנשענת על עבודה עם המידע. מעבר שכבר התחלתם בעצם זה מה שמאפיין את הדוברות ה"חדשה" לעומת "הישנה". האינטרנט תשלים סופית את השינוי. כי מידע וידע זה לא אותו דבר – והציבור יזדקק תמיד לסוכנים שיהפכו אחד לאחר. אז על חלק מהדברים תצטרכו לוותר כי אין מה לעשות – זה לא יעבוד יותר. אבל על חלק אחר כדאי לפרוש חסות ולקחת שליטה וליזום.

תזכרו שזמני התגובה הם אפסיים. ברגע שמשהו הגיע לרשת זה מפץ גדול של מידע. לעומת זאת אם הפיצוץ יהיה מבוקר כי תתנו את התגובה המיידית כבר בשטח ולצידו יהיו עוד פיצוצים שיקחו לכיוונים אחרים ולא רק לשליליים (על ידי אותה מערכת יחסים עם ספקי החדשות הגדולים שהיתה עד היום ויש להמשיך ולטפח.) תוכלו ליצור בלבול או מיתון ולהטות את הדברים לכיוון שלכם.

דוגמאות: סלון, wired, כמפיצים של תפיסת עולם. הרי אין עיתונות אובייקטיבית.

ואל תחשבו שלתקשורת עצמה יהיה כל כך קל עד שהיא לא תצטרך אתכם, כי יש כמה בעיות, שהיא חולקת אתכם.

ב. מיתוג ("ברנדינג")

ריבוי המקורות פוגע גם בהם. הפיתרון הוא ברנדינג (למה שאני אקנה ג'ינס מסויים מתוך חמישים יצרנים? כי זה ליוויס? למה שאני אאמין לכם? כי אתם דובר צה"ל? או כי זה "מעריב" (ואתם דואגים להתברג שם)).

ספק חדשות ב' ינצח את א' אם האתר שלו יותר יפה ונוח ואם התדמית שלו עדיפה. וכולם יודעים שאפשר וכדאי להאמין לו.

כאן בדיוק אתם אמורים להיכנס לתמונה. דובר צה"ל בעיני הוא סוג של איש מכירות. הוא מוכר את המציאות שהיא בדרך כלל די מרה. אם יצרני הסיגריות מצליחים אין סיבה שאתם תיכשלו. [זאת הדרך שלי להעביר ביקורת חתרנית בגיל 24, היום פשוט לא הייתי נותן את שירותי.]

כמו שהצלחתם ליצור תלות מסוימת ביחסים בין התקשורת הישראלית וביניכם תצטרכו לעשות גם עם האתרים ולשמחתכם בדרך כלל יעמדו מאחוריהם אנשים שאתם כבר מכירים.

…

בעצם יש מעט מאוד כאלה שעובדים ישר על "חומרי הגלם המציאותיים" רובם מלקטים מעבדים ומחברים חומרים מכאן ומכאן (זה אגב, כמעט כל מה שעשה מט דראדג' בפרשת לוינסקי). ותפקידכם לדאוג שגם לכם יהיה חלק בתבלון של הדייסה הזאת.

מי שקורא בעיתונים רואה שכבר היום, הכתבות באות מאותם חומרי גלם, זה כמעט חסר משמעות מי גילה את זה. הדבר היחיד שנותר משמעותי הוא מה אתה יכול להציע יחד עם המידע ובאיזה אופן אתה מגיש אותו. ושוב כאן – יש לכם כוח.

…

אין ספק התמונה שעלתה כאן קשה, וכל הסיכויים נגדכם. אבל עם הרבה, מאמץ, יוזמה, מקוריות וגמישות, יש סיכוי שתצליחו לצמצם חלק קטן מהנזקים. ובמצב הקיים, כל טיפה תעזור. בהצלחה לכולכם, ותודה על תשומת הלב.

————–

בקיצור – ברב הרמות ההסברה ממשיכה לתפקד עם אותן לקויות שהיו שם לפני עשר שנים. וזה די מדהים בעיני.

(הפוסט הזה התחיל כתגובה אצל חנן, אבל גלש להרהורים נוספים אז העברתי לכאן, ואפילו אשלח לו טראקבק, איזה רטרו, בחיי.)

חנן כהן, מציע אבחנה בפוסט "טוויטר הרג את הפורום של קונספציה".
הכותרת שלו פרובוקטיבית (הרי הפורום של קונספציה מת איזה שנתיים לפני טוויטר, וזה בנדיבות), ומשיקה לטיעון באופן חלקי בלבד (באופן מכוון, אני מניח). הטיעון עצמו, יותר שקול, ומדבר על ויכוחי פורום אודות הטריטוריה של הפורום, ואומר שכיום כשאין טריטוריה הוויכוחים האלה מתים.

בעקבות הפוסט של חנן יש לי שתי מחשבות:

מחשבה ראשונה: על טרולים אקס-טריטוריאליים
אני מסכים עם ההשתלשלות ההיסטורית שחנן מתאר, אבל לא עם זה שהמבנים החדשים, המבוזרים, לא מקיימים טריטוריות רעיוניות-אמורפיות עם אותן מריבות, ואפילו הן יותר מבולבלות מפעם.
התגובות לפליים השתנו. פעם זה היה: אתה לא רוצה, אל תהיה פה בפורום. אחר כך זה נהיה: רגע, אז למה אתה קורא את הבלוג הזה? והיום זה: מי אתה? אתה בכלל בחברים שלי? למה אתה לא עושה אנפולו/מתנתק?

רק שביזור הרשת לא מונע מהטרולים לרגע להמשיך לזעום. כי לטרולים יש רק סבטקסט אחד. "מטא-אג'נדה" אחת פשוטה, והיא: למה תשומת הלב אצלם ולא אצלי? (???!!?!!111) כי תשומת לב זה המטבע הבסיסי ברשת, והרשתות החברתיות מבחינות מסוימות אף מחזקות אותו, כי לרב הן מקצרות את מעגל הגמול: אם לכתוב בלוג זה הרואין של תשומת לב, להיות פעיל ברשתות חברתיות זה קראק.

ומי שאין לו טרול קטן איפשהו בלב, הוא אדם טוב ממני. מצד שני – אני לא מאמין לו.

מחשבה שנייה: וכמה טוב שמת עוד תחביב שלי
פעם היה לי לינק-בלוג רב-השפעלק (נוט טו סלף, לשלוח לדרבנות) (בכלל, נראה לי כל מה שעשיתי, אולי עד רשימות, היה רב השפעלק):
באופן דומה, עבר מהעולם הלינק-בלוג ואיתו הלינק-בלוג האימיילי האישי שלי ושל שותפיי. כי מה לעשות, היום אם מחוברים למספיק אנשים, כל הדברים האלה כבר מחלחלים אליך ובסלקציה הרבה יותר יעילה משאפשר היה לייצר עם עורך אחד וקהילת תורמי לינקים פעילה וקהילת קוראים סבילה. היום אין כזה דבר, הקוראים פעילים כי הקריאה שלהם מווסתת את זרימת החומרים אל עצמם ודרכם עם כל תגובה, לייק, ולעתים גם בלי.

אם היינו מקימים לתחייה את בלוג “הקולקטיב” (שם אירוני, באמשלי) היום, זה היה יותר כדי להביע דעה בתחום. מאחר ושנינו עסוקים בתחומים אחרים (ובמקרה שלי גם בשפה אחרת) מעל הראש, גם זה לא קורה. הרעיוניות הדיגיטליים שלנו משתלבים למקומות אחרים.

ולאף אחד זה לא חסר. כמה טוב. ותודה לרשת שהחייתנו, ולא ממש קיימתנו אך הגיעתנו לזמן הזה…

גרסת הטוויטר:

@hananc No flamewars on Twitter?! LOL!

וכמובן שירדן הסתפק בתגובה אצל חנן בבלוג, כי הטרול הפנימי שלו פחות מפותח משלי. (-:

במקור כתבתי את זה כתגובה אצל יו גונן בפייסבוק, על הטור  הפתט של שטארק.
אבל מאז, ושוב היום בגלל דורה שכותבת על ההבלחה המיזוגנית של נחום ברנע (עם כמה תגובות מצחיקות במיוחד – בכוונה ושלא בכוונה), אני נזכר בתגובה הזאת כשימושית.
אז אני מעלה את זה לבלוג הקטטוני הזה כדי שיהיה לי קל לשים לינק בכל פעם שהדיון תופס תבנית כזאת:

זה נפלא כמה מרחב פעולה כולנו מקבלות במסגרת אמנת וארשה…

אם את אישה, את יכולה להיות בתולה או זונה או לשלב את שניהם ולהיות כלבה (מומלץ).
אם אתה גבר, אתה יכול להיות חנון או אנס, או לשלב את שניהם ולהיות אמן פיתוי.

ואפשר להמשיך את האלגוריתם העקום הזה.
אם את אמא לגבר: את יכולה לחנך אותו להיות סחבה, ואז תתאבדי כי בגללך הוא לא מתחתן. או לחנך אותו להיות גבר-גבר ואז תתאבדי כי בגללך הוא אנס.
אם את אמא לאישה: תחנכי אותה להיות בתולה ואז היא לא תתחתן, אז תתאבדי. אם תחנכי אותה להיות זונה, היא תאנס כי כידוע רק זונות נאנסות, ואז גם מוטב שתתאבדי.
אם לא התאבדת עוד לפני זה מהבושה.
אם חינכת אותה להיות כלבה, היא גם תאנס וגם לא תתחתן, כי זה, כידוע, העונש האמיתי שכלבה (או פמיניסטית, זה די היינו הך, כידוע) צריכה לקבל.
ומיותר לציין שאת צריכה להתאבד.

אם אתה אב לאשה או לגבר, אז זה לא משנה, כי אתה בכל מקרה כל הזמן או בעבודה (אם חנכו אותך להיות סחבה מפרנסת) או אצל הזונות (אם אתה גבר גבר). ובכל מקרה אחד מהדברים האלה יהרוג אותך במוקדם או במאוחר. אתה יכול להאיץ את התהליך ולהתאבד, אבל אז מי יארגן את ההלוויה של אמא?

החדשות הטובות: יש סיכוי שכל האנשים האלה שמייצרים עוד אנשים כמוהם יתאבדו.
you may now return to your shopping, fucking, and hacking

לפני בערך שבוע, הצטרפתי לרשימת האנשים שענו לשאלון של סיני גז.

חצי אישי, חצי ציבורי, חצי חושב, חצי מתחכם. כן, ארבעה חצאים. הלוואי שהיו רק ארבעה, או שלפחות המספר לא היה זוגי, זה היה עוזר בהצבעות המליאה של החצאים.
אז עם כל הרגשות המעורבים שתמיד כרוכים בסיטואציות כאלה, כי יש משהו מאוד בלתי אפשרי בראיוניות כאלה (ובראיונות בכלל, אגב). בעיקר אם אתה פרפקציוניסט. אבל בסך הכול די נהניתי, ואני חי בשלום עם התוצאה.שזה אולי סימן שאני מתבגר. קצת.

אז הינה השאלון. איתי. מקווה שתמצאו בו עניין או שעשוע או משהו.

נ.ב.
אם אנחנו כבר מדברים. ואם יש לכן כוח לזה… אני תוהה מה שלוש קוראותי חושבים על העניין הבא.
אני מנסה להגדיר לעצמי את התפקיד של הבלוג הזה. נראה לי שהוא מאוד צומצם. ענייני אינטרנט הולכים לבלוג של הקולקטיב (ולא מספיק לאחרונה, במסגרת פשיטת רגל משימתית כללית שמשתוללת אצלי). עניינים מקצועיים אני כותב באנגלית בבלוג האנגלי – גם כדי שיגיעו לקהל רחב ככל שאפשר, וגם כי כאן המרכז המקצועי שלי כבר שנים (ובשלוש-ארבע השנים הקרובות, כנראה. אחרי – אין לדעת.). צד של בלוג אישי לא ממש מתאים לי – זה מכניס אותי לחרדות. אני עוד בילדות שרתי "אדם בתוך עצמו הוא גר / לפעמים פותח דלת  מקבל מכה." אני לפעמים מרגיש חשיפה אפילו כשאני עושה שרינג לאייטם בגוגל, אז מה שקורה בפייסבוק ופליקר שלי מספק לי מספיק דאגות מהבחינה הזאת.
אז מה בעצם יכול להיות כאן? רק לינקים/ארכיון ל"פרסומים" בעברית והודעות על ענינים ציבוריים בעת ביקור? (שתי הרצאות על קומיקס בכנס קאבום בחנוכה, פרטים בקרוב. ואחת על שיווק – פנימית, באחד ממשרדי הפרסום. פתוח להזמנות נוספות. פנוי להובלה.) זה מספיק? יש עוד משהו שאני יכול לעשות כאן?
בצר לי, התחלתי לכתוב שטויות בטוויטר. Mוזמנות לשלי.

קרוס-פוסטינג עם בלוג הקפה. לא מנהג שאני מתכוון לאמץ, אבל נראה מתאים בגלל התוכן.

בכל מקרה, אם אתם מעדיפים להגיב שם, אתם מוזמנים.

שונא:
1. זה שהוא לא יודע לזכור שאני מחובר בכל פעם שאני נכנס
2. מערכת הדואר המסורבלת והנחותה
3. הספאם שאני מקבל מכל מי שברשימה שלי. רבותי, אם אני רוצה לקבל עדכוני תוכן, אני רשום לזה, לחלק ישירות ברסס, ואת אלה שלא מקבל במייל המסכם
4. זה שלא מעט אנשים שכותבים כאן והיו יכולים לכתוב דברים מעניינים, מוציאים את הזמן על יחצ"נות נטו.
5. מה שמתבטא בפרט באספקט ההיכרויות, שגורם למאות פוסטים כאן להיות אותו פוסט (טוב, אותם שני פוסטים), שכתובים באותו סגנון שנינות נבובה שאם לא חסר משהו בשוק העברי ברשת זה עוד מקום לקרוא בו תכנים כאלה.

אוהב:
1. שהרבה אנשים שעד היום לא היה נאה להם לא לכתוב בלוג ולא לראות באינטרנט מקום לגיטימי להיכרויות (מכל סוג) – מצאו את עצמם במעמקי הביצה של שניהם, ועוד במרחב מזוהה וציבורי (יחסית).
2. שיש צדק פואטי מושלם, וכה מתאים לתרבות המקומית בפער בין היומרה של המקום הזה ומה שנהיה ממנו בינתיים.
3. ששני הסקטורים הכי עתירי אגו של עולם העסקים הישראלי (מדיה והי-טק), נחשפים כאן במערומיהם. רב הזמן בכלל בלי להיות מודעים לזה. ואז:
א. יש מקום שאפשר לשלוח אליו צעירים מוכשרים אך חסרי ביטחון בשביל שיראו כמה כישרון הוא דבר נדיר, ושבישראל הדבר היחיד שצריך כדי להצליח בכל מיני תחומים הוא כנראה אמביציה (לפחות שגם החבר'ה הטובים ידעו את זה)
ב. שכל מי שאי פעם חווה חוסר ביטחון עצמי או מקצועי יכול לבוא הנה ולהירגע. לראות כמה שטחיות ואף גועל נפש יכולים להסתתר מאחורי אנשים שנראים מצוין בתמונות שלהם ו"על הפרופיל", גם אתרי היכרויות עושים את זה, אבל כאן מקבלים את זה בלי לבזבז זמן על התכתבויות, שיחות טלפון ודייטים.
ג. זה מזכיר לי כמה בר מזל אני עם רבים מהאנשים שאני מכיר.
ד. זה מזכיר לי שאני לא מפסיד כלום בכל מיני הקשרים.
4. שנוספה לאוסף עוד דוגמה מוצלחת לקשר הבלתי נמנע בין עיצוב חווית המשתמש וההתנהגות של קהילת המשתמשים.
5. שבכל זאת נולדו כאן כמה כותבים/כותבות חדשים ששווה לקרוא, ואולי לא היו נולדים בלי התירוץ הקפאיני.

(נ.ב. בכל מקום של תוכן גולשים יחס הרעש-אות הוא לטובת הרעש, שלא יובן שאני מתלונן. בכלל להתלונן זה לא העניין כאן.)

ומה אתכם? אתם מוזמנים להוסיף דברים שאתם אוהבים/שונאים כאן. או שם.

אז כמו שגל אומר, אי אפשר לעשות כסף גדול בישראל מכניסות לבלוג. גם בחו"ל זה הישג של בודדים, יחסית לכמות הבלוגרים שמנסים.
אתם יכולים להתעלף מסיפור על בלוגר מקצועי שההכנסות שלו חצו מאה אלף דולר לשנה, אבל כאלה יש ספורים. הרב עושים גרושים גם בחו"ל, לא ש"כמה גרושים" זה רע (נדמה לי שטרי פראטצ'ט כתב פעם: "כל טיפה עוזרת, אמרה הזקנה שהשתינה לים."), אבל מול המאמץ וההשקעה, זה נשאר תחביב.

בהתחשב בנתוני השוק בישראל – הייתי אומר שמתקיים כאן עיקרון קל וחומר, אבל האמת היא שזה יותר קרוב לואקום ועופרת.

אז מה כן?

מה שכן יכול לעבוד גם בישראל זה רווח עקיף, כי לבלוגרים שרוצים לבנות לעצמם מוניטין כמומחים בתחום ספציפי, או ככותבים, גם בישראל מתקיים העיקרון: זה לא כמה קוראים אותך, זה מי קוראים אותך.

דוגמה מהזמן האחרון, משהו שקרה לי בעקבות הבלוג האנגלי (ואני בכוונה בוחר את זה כדוגמה כי זאת זירה שהמוניטין שלי בה עדין בחיתוליו): קיבלתי פנייה ממגזין עיצוב סמי-נחשב לפרסם פוסט שלי שמצא חן בעיניהם כטור במדור של כותבים אורחים. כשהלכתי לבדוק איזה מן אנשים כותבים אצלם טורי אורח (בטוח שזה סתם מדור "קוראים כותבים"), גיליתי ביניהם שמות כמו סגמייסטר, ועוד כמה, שבאמת – איפה הם ואיפה אני. אבק לרגליהם. קשה לי לחשוב על נסיבות אחרות מלבד כתיבת בלוג שהיו מאפשרות את האירוע הזה ללא מאמץ עליון, לא כל שכן כ"אפקט נלווה" של משהו.

גם בהקשר המקצועי התחרות תהיה יותר גדולה ככל שיעבור הזמן, אבל כאן השוק הקטן של ישראל דווקא יכול להיות יתרון.

דורון טל, מנכ"ל סאצ'י אינטראקטיב, הגיב אצל גל מור וזכה לתגובה על כל עניין ינואר המחוספס.
במהלך הקריאה של פוסטים שהתייחסו לקמפיין, לא עשיתי בראש את הקישור בין המותג ג'ילט למשרד ולדורון טל (אופייני, כי אני ממש לא בברנז'ה של עולם הפרסום. תודה לאל, אגב.). קצת עצוב לי כל העניין כי דורון הוא אדם שאני מעריך, מכיר שנים, יצא לנו לעבוד על לקוחות משותפים, ואפילו אחותו המוכשרת הייתה תלמידה שלי בקאמרה.
אז אחרי הגילוי הנאות הזה, אני יכול לכתוב שאני עדין עומד מאחורי מה שאמרתי בתגובה אצל גל ובקולקטיב. אני חושב שיצא כאן קטע שמציג את הפנים המכוערות שיכולות להיות לשיווק ברשת.
גם אנשי אינטרנט אמיתיים כמו דורון, וכמו חלק מהאנשים בצוות שלו, לא חפים מטעויות.

היו הרבה חומרים מקוריים, יצירתיים ונכונים בקמפיין הזה, אבל הבחירה לבוא בגישה סמויה היא טעות יסודית שגובלת בקלולסיות.
סאצ'י היו יכולים לעשות משהו יותר אותנטי ויותר יעיל בלי המימד הזה, ובלי לוותר על היצירתיות. אולי זה היה דורש שינויים מסוימים בקונספט, אבל אותנטיות ושקיפות הם ערכים מאוד חשובים בעולם השיווק החדש.
דוגמא מצוינת הוא הקמפיין של דאב, שיצר באז פנומנלי על ידי בחירה אמיצה וגלויה בנושא שנוגע לקהל היעד שלו ולכל התעשייה שהוא חלק ממנה.

הערת שוליים: יש הבדל בין קמפיין סמוי שמעמיד פנים אותנטיות, ובין קמפיין טיזרי שבו לא מגלים מי הגורם המסחרי מאחורי האתר. במקרה השני, ברור לקהל שמדובר במשהו שיווקי והם משחקים (או לא) מבחירה.

פודקסט חדש של הגיקים, והמשך הדיון שהתחיל בעקבות הקודם.

נראה לי שגם במושג של "הזנב הארוך" יש בלבולים קבועים שנוטים לחזור על עצמם. אני לא יודע אם הגיקים מבולבלים, או שרק נשמע שהם ככה בגלל קוצר הזמן של המהדורה. אז הינה כמה חידודים בהמשך לדיון שהיה להם בתחילת הפודקסט. מתי יש ומתי אין זנב ארוך בישראל, ומה זה אומר?

1. דבר בסיסי שחשוב להבין: זנב ארוך ופארטו זה לא אותו דבר. נכון, לעקומה של התפלגות פארטו אופיינית יש מבנה שמזכיר זנב ארוך, אבל "הזנב הארוך" (לא סתם יש כאן יידוע), לפי כריס אנדרסון, מתמקד יותר באופן שבו סביבת הווב יוצרת מצב שחשיבות הזנב עולה (חשיבות כלכלית-עסקית בעיקרה, במקור). דוגמה פשוטה: גם באמזון וגם בחנות ספרים רגילה יש התפלגות פארטו בין הרבה ספרים שמוכרים מעט ומעט ספרים שמוכרים הרבה. בפער גדול. אבל בגלל שלאמזון אין הגבלה של שטח מדף או רשימת מלאי, ובגלל האוטומציה שבשירות שלה, ומנגנוני המלצה (ועוד סיבות) היא יכולה להרשות לעצמה לטפח את הספרים שמוכרים בכמויות זעירות יחסית לרבי המכר, וגם לטפח את הקוראים ששייכים לעשרות אלפי השווקים הזעירים שקונים את הספרים האלה – ולהגיע למצב בו הזנב הארוך במצטבר מהווה נתח חשוב בהכנסות שלה (ועדין, לא את עיקר ההכנסות, משהו כמו חמישית בדוגמא של אמזון, לפי הנתונים האחרונים שאני זוכר. זה משמעותי, כי להרבה שחקנים בשוק מכירת הספרים החמישית הזאת לא נגישה בכלל, וכי החמישית של אמזון זה הרבה מאוד כסף).
כלומר: זה לא מספיק שיהיה זנב ארוך. השאלה היא האם הוא ארוך מספיק והאם התנאים מאפשרים למנף את האורך הזה ולהציב אותו מול הראש.
במאמר המקורי, מדובר על ערך כלכלי, אבל גם אם מדברים על תחומי ערך אחרים, צריך לזכור את זה. אחרי הכל, עיקרון פארטו הקלאסי הפוך – הוא אומר לבעלי עסקים דברים כמו "מומלץ להשקיע ב-20% מהלקוחות שלך את רב המשאבים, כי משם בא הכסף." (ובפרשנות עקומה של זכייני ערוץ שתיים: "הבה נמציא את מסעודה, כי בלאו הכי בשוק כמו ישראל לא נצליח למשוך מספיק צופים כדי לעניין מפרסמים אחרת", הם משחקים על בטוח, טועים כמובן, וכולנו סובלים).
ההגדרה המורחבת של מושג הזנב הארוך, מדברת גם על סוגים שונים של ערך.

2. בחזרה לישראל – גם אם יש התפלגות כמו-פארטו באופייה של השימוש בישראבלוג כפלטפורמה, כמו שאילנה מספרת, זה לא מספיק כדי להגיד שיש זנב ארוך בישראבלוג. כדי שיהיה כאן מקרה זנב ארוך, צריך להיות מצב שבו הזנב הארוך של בלוגים שיש להם מעט קוראים, מצטבר לכמות קוראים ובלוגים שמייצרת כמות מבקרים ודפים נצפים שיכולה לייצר נתח הכנסות משמעותי בהכנסות של נענע מישראבלוג. אם אין – זה לא זנב ארוך במובן הקלאסי.
אז מה כן? רק לדוגמה – אילנה, ביחד עם שאר המנהלים צריכים לרדת לעומק הנתונים ולהבין האם בתוך הזנב הארוך של המשתמשים שלהם (הרבה בלוגים בעלי מעט קוראים כל אחד) יש מספיק משתמשים עם דפוסי שימוש שיכולים ללמד אותם על האופן בו כדאי להם לפתח את המערכת של ישראבלוג. זה דבר חשוב, כי שוק הפלטפורמות בישראל, תחרותי יחסית לכמות בעלי הבלוגים שהפטלפורמות (המסחריות לפחות) מתחרות עליהם, ואולי שם נענע יכולים להתחיל לבדל את עצמם, ולהבטיח את עתיד ישרא כנכס עסקי. זאת רק דוגמה לסוג של הזדמנות זנב ארוך לא כלכלית-קלאסית שיכולה להיות שם.

3. זנב ארוך מספיק של קוראים – יכול להיות משני סוגים:
א. המקרה בו אופי צריכת התוכן נהייה יותר ויותר מבוזר. כלומר, שיותר ויותר קוראים צורכים תוכן דרך ערוצים אחרים מהאתרים הגדולים.
ב. שהוא שונה איכותית, הוא המצב בו כמות הקוראים הכוללת שנמצאת בזנב הארוך, וכמות התוכן שהיא צורכת שם בעלת גודל משמעותית ביחס לראש.

(א) שלהערכתי לא קיים כרגע, מעלה את הצורך בשירותי תיווך ואגרגציה חכמה שעל האתגרים שלהם דיברנו כבר. בימים האחרונים קורים בתחום הזה דברים מסקרנים מאוד, אם כי היחס בין כמות הקוראים וכמות השירותים האלו הוא בינתיים קומי. (ב) הוא המקום בו התעשייה מתחילה לשים לב לזנב הזה, והוא עוד יותר רחוק מאיתנו, לצערי.
ויותר מזה – מלבד שאלת המסה הקריטית, זאת הנקודה בה אני לא בטוח עד כמה הדינמיקה והאורך (כי ם תלויים לא רק בכמות קוראים, אלא גם בכמות מיקרו-יצרני-תוכן) יאפשרו את מערכות יחסי הגומלין המוכרות מחו"ל. בנקודה הזאת אני עם גל.

4. יש בישראל פארטו של מפרסמים. מפרסמים קטנים הם המפרנסים העיקריים של דפי זהב והמקומונים בעולם הדפוס, ואת נטקס וגוגל ישראל ברשת. הם מחפשים ערוצים קטנים, שהיחס בין העלות ובין התועלת שלהם מתאימה להם. אבל שימו לב שנטקס הוא פלטפורמה – הוא יכול למנף (פוטנציאלית) את כל הזנב של המפרסמים, ולכן גם אם פוטנציאל הצמיחה של דפי זהב ונטקס בישראל ייגמר מתישהו, הוא עדיין יכול להיות מאוד משתלם כלכלית. להם, ולמשתמשים בשירותי הפרסום שלהם. (גילוי נאות: הייתי מעורב בתהליך המיתוג מחדש של נטקס).

5. ובקשר ישיר – בסוגייה של התפרנסות ישירה מבלוג, גם בלוג "רב מכר" בישראל, שטח המדיה שלו מוגבל, והוא לא מייצר מספיק טראפיק כדי להתפרנס מגוגל (אולי לפרנס בנאדם אחד, בצניעות, או לייצר לו השלמת הכנסה נאה, במקרים ספורים), מה שכן – אילנה ציינה במשדר שהבלוגים הנקראים ביותר בישראבלוג משתווים בכמות הקוראים שלהם לחלק מתת-ערוצי תוכן בחלק מהפורטלים. גם במקרה כזה הם לא יכולים לקבל יותר ממאות דולרים ספורים לחודש מגוגל, אבל הם כן יכולים, אולי, להצליח למכור באנרים ישירות למפרסמים או דרך חברות מדיה בישראל.
למרות הדוגמה שנתנו במשדר הדוברים האחרים, למקרה של שיווק ממוקד – המקרים בהם היחס בין המיקוד וכמות הקהל יכול להצדיק פרסום ממוקד יהיו כנראה מעטים מאוד (אם כי זה לא בלתי מתקבל על הדעת), וההכנסה אצל הרב תהיה קטנה. מה שכן – מי שיבנה את הפלטפורמה הכי טובה (ולגוגל כבר יש כזאת, ולנטקס כבר יש כזאת מכיוון אחר) להכיר בין המפרסמים והמדיה הקטנה, ייתכן שיבנה חברה קטנה-בינונית יפה מאוד (שמן הסתם תטרף על ידי גורם מדיה ישראלי או קונגלומרט עולמי, אם היא תהיה מוצלחת). כלומר – להם יש זנב ארוך למנף, אבל לבלוגר מוצלח בישראל אין אמצע שמנמן של הזנב הארוך לחיות בו ולהרוויח. נשמע מוזר? ככה זה.

"אז רגע, ברוכין, תחליט יש או אין זנב ארוך בישראל?" אז זהו – שאף פעם לא אמרתי שאין זנב ארוך בישראל בכלל. כמו הרבה דברים ברשת, זה מורכב ולא חד משמעי, בקונטקסטים מסויימים יש ובאחרים אין. השאלה היא מה עושים עם מה שיש, ואיך מתמודדים עם מה שאין.
וכמובן – ערך כספי הוא לא הערך היחיד שאפשר לייצר, אחרת זה היה עולם עוד יותר נורא.
וגם זה שלא יהיה לכם ריינטינג כמו לבוינג-בוינג או מייקל ארינגטון, לא אומר שאין עולם ומלואו של שימושים, חוויות ותועלות (כן, גם כלכליות) שתוכלו להפיק מלהיות חלק מהעולם המופלא של תוכן עצמאי בעברית.

הערה קטנה – הבונוס האמיתי מבחינתי בתכנית האחרונה – הצטרפותה של רוני שני למעגל הדוברים. כבר אמרתי שהעדכון השבועי שלה בערוץ המחשבים בנענע מומלץ מאוד.
בלי קשר, אני ורוני למדנו באותו תיכון חטיבה. מעניין מה הגורם לכמות הלא פרופורציונלית של בוגרי "הרצוג" בתחום התוכן באינטרנט בישראל (אני סופר בראש ארבע דמויות מוכרות, כולל רוני). את זה "הזנב הארוך" לא מסביר.

הכול התחיל בסוף אביב 2002. אז גיליתי את הבלוג של mושלמת12 באתר הבלוגים בלוגישרא. נכון לאותו זמן זה היה אתר הבלוגים העברי-ייעודי היחיד.

לmושלמת12 היה בלוג מדהים, שהתמקד בשילוב אקלקטי של יומן אישי, בלינקיז ודוליז. היא הייתה תוספת מבורכת לבלוגישרא. הכרתי בלוגים כאלה בחו"ל, ומאוד שמחתי שמתחילים לראות כאלה גם אצלנו.

הפוקוס של בלוגישרא באותה תקופה היה מאוד שונה. הוא היה מלא בבלוגרים מבוגרים יחסית שכותבים על אקטואליה, מדע, ספרות, תרבות וטכנולוגיה. על הרקע הזה, הרגשתי שהתוספת הרעננה לא מקבלת את תשומת הלב שמגיעה לה. נכון, היו הרבה בלוגרים שברכו אותה ואת שכמותה על הצטרפותן. אחד מהם אמר: "זה לא סוג התוכן שמעניין אותי, אישית, אבל יש מקום לכל הסוגים אצלנו." לא כולם היו כאלה. בעיקר בנטייה הישראלית לזלזל בנערות צעירות, ואולי קצת שטחיות. אולי יש משהו בקלות הדעת שלהן שמאיים על חלק מהאנשים. ואכן, הרבה בלוגרים בבלוגישרא לא אהבו את הסגנון הזה. "סתם פוסטמה" הם קראו לה, ולאלה שדמו לה נתנו את הכינוי "פאקצות". הם היו כותבים להן בתגובות שלפוסטים שלהן על החיים הקטנים שלהן, ולעיצובים המפגרים אין שום ערך. כמה נערות שהכרתי אמרו שבכלל מיותר לפתוח בלוג – שזה כאב לב וזה כאב ראש, ועדיף להמשיך בפעילות הלא מקוונת במה שהתחיל כמועדוני החלפת מכתביות, ולפרסם את העיצובים שלהן במגזינים ייעודיים.

התחום של הבלוגים בארץ היה צעיר אז, ולא היה ברור איך יתפתח. כשאני רואה את הפריחה של בלוגים כאלה כיום, אני חושב שיכול להיות שהדאגה הייתה מוגזמת, אבל הייתה לנו תחושה שאם לא נעשה משהו, ייקח המון זמן עד שיבינו כמה חשובה התופעה שהם מכנים "בלוגי פאקצות", ושבעצם יש המון ערך בזה שכל נערה יכולה לפתוח בלוג ולהתעסק בדברים האלה. חוץ מזה, אני זוכר שירדן אמר בנחרצות אופיינית: "אני רוצה שיהיו בלוגים שמעניינים אותי גם בעברית, ולא רק שניים-שלושה, הרבה. אותי מעניין מכתביות ומדבקות, בלינקיז ודוליז. זה הרי עולם ומלואו. אני לא מבין למה ההצטרפות של נערות שכותבות בעברית לרשת כל כך איטית, הן לא מבינות שלהיות באינטרנט זה מושי-מושלם עבורן?"

ניסינו לחשוב מה אפשר לעשות כדי שבלוגים כאלה יוכלו לפרוח גם אצלנו, שיהיה לנערות מקום שהן מרגישות בו טוב. אולי אפילו מקום שמושך עוד נערות מסוגן לעשות את הצעד הזה ולפתוח אתר אישי. לצאת מהמועדונים, מסיבות הפיג'מות, ומגזינים כמו "עולם הדולי" או "בלינקיז הערב", ולהתחיל לפעול באופן עצמאי ברשת.

במקביל למחשבות האלה, יום אחד, אחרי ששיבחתי בניוזלטר שלנו את העיצובים של קארין13המהממת, וכתבתי כמה חבל שרק קוראי "בלינקיז הערב" נהנים מהם, קבלתי מכתב מאחד מהקוראים, צביקה, איש נבון שאני מאוד מעריך, וכנראה חלק איתי את אהבת הקו העיצובי המיוחד שלה. צביקה כתב:"אם אתה כל כך אוהב את העיצובים שלה, למה שלא תקימו לה בלוג?".

זה הפיל לי את האסימון, והתחלתי לדבר עם אילן וירדן.

הרעיון היה – אנחנו נבנה פלטפורמת בלוגים במיוחד בשבילן. במיוחד בשביל הנערות המוכשרות והמהממות האלה. עשינו גישושים אצל כמה נערות שהכרנו. גם כאלה שכבר היה להן אתר, אבל לא בלוג, וגם כאלה שידענו שהן מוכשרות וימצאו בבלוג משלהן תועלת, אבל נרתעות מלכתוב לצד כל הבלוגים כבדי הראש של בלוגישרא. "ישראבלינק", נקרא לפלטפורמה שלנו (הרעיון לשם היה של קארין מ"בלינקיז הערב").

התחלנו לתכנן את את הפלטפורמה במחשבה על הצרכים שלהן, היא לא הייתה מאוד שונה מפלטפורמות אחרות, אבל השתדלנו ליצור משהו ידידותי ונוח, עם מראה שהן ירגישו בו בבית, ויחמיא לעיצובים שלהן. עוד דבר חשוב שהחלטנו – כדי שהן יוכלו להיות רגועות ולפרוח באמת, וכדי לשמור על האופי השונה של הפלטפורמה, נגדיר תנאי קבלה פשוטים של גיל, מין וניסיון קודם בעיצובים. הרי לא צריך עוד בלוגישרא בישראל…

בתקשורת אמרו שזה רעיון מעניין, שעוד צריך לראות מה יצא עם זה, אבל שיש משהו שזר לרוח האינטרנט ברעיון להקים פלטפורמה שלא פתוחה לכולם. היינו מודעים לזה, אבל הרגשנו שזאת מניפולציה מודעת שדרושה כדי למשוך נערות חובבות עיצוב. כמה בלוגרים נחשבים היו הרבה פחות סלחנים. מה פתאום להקים פלטפורמת בלוגים שמיועדת כולה ל"פאקצות"? מה?! הן יותר טובות? הן יותר מעניינות? מה?! הם שווים פחות מהן? ככה זה עם חלק מהאנשים, מעדיפים להשתמש בכינויי גנאי ולהסתכל על חצי הכוס הריקה.

הרי זה לא היה העניין מבחינתנו. רבים מאלה שגינו את המהלך שלנו היו בלוגרים שקראנו והיינו חלק מהקהילות שלהם. זה היה די מעליב להיתקל בכל הכעס הזה מאנשים שאהבנו והערכנו את הכתיבה שלהם. מה לעשות שרצינו לעשות משהו שיביא יותר נערות מוכשרות לרשת?

המתונים שבהם אמרו: "אוקיי, פאקצות, טוב ויפה. אנחנו מכירים משנים את העניין שיש לאורי וירדן לבלינקיז, וספציפית לדוליז, אבל מה עם בלוגרים שכותבים על ספורט, או זיונים? גם הם חלק חשוב בפוטנציאל של המדיום, וגם הם חריגים בבלוגישרא. מה? לא מגיעה להם פלטפורמה?" הם צדקו כמובן, אבל בגלל שעשינו את זה בהתנדבות ובזמננו הפנוי, החלטנו להתחיל ממה שהיה נראה לנו חשוב ומעניין באופן אישי. המיקוד הזה (שהוא עדיין די רחב, כי כל בר דעת יודע מה המרחק בין יומן אישי ובלוג דוליז, למשל) היה חשוב להצלחת הקונספט של "ישראבלינק" אני עדין מקווה שמתישהו נצליח לעשות גנריזציה לפלטפורמה שלנו, ונוכל פשוט לתת אותה לכל מי שמעוניין.

יש ימים שאני חושב שאולי טעינו – הסיבה הראשונה היא שלמרות הסברים ברורים באתר, באופן יומיומי, אני ממשיך לקבל פניות מבלוגרים שהם בבירור לא נערות צעירות שכותבות יומן אישי או מתעסקות בעיצובים, וגם מכאלה שברור שהם מבוגרים מדי או שאין להם מספיק ניסיון בעיצובים. רובם לא מגיבים בהבנה כשאני מנסה להסביר להם שזה לא סוג הפלטפורמה שאנחנו מנסים ליצור. "אנחנו רוצים לטפח את הנערות האלה", אני כותב להם. "לא בגלל שהן יותר טובות מסוגים אחרים של בלוגרים, אלא בגלל שאנחנו מרגישים שהן הולכות לאיבוד, או אפילו נמנעות מלפתוח בלוג בין ים הבלוגים השונים של בלוגישרא. אנחנו רוצים לבנות להן מקום שירגישו בו טוב – חופשיות להיות הן עצמן, ולהתמקד בתרומה הייחודית שלהן לתוכן ברשת."

הסיבה השנייה לספקות, זה שכבר משלב מאוד מוקדם, כמה מבלוגי העיצוב שעלו אצלנו, התחילו לכתוב על אקטואליה, ספורט ומדע. הייתה לנו החלטה חד משמעית לא להתערב בתוכן ולא לערוך. לתת להן חופש מוחלט ואחריות מלאה על התכנים שלהן. מרגע שנערה מקבלת אצלנו אתר הוא שלה – שתעשה מה שהיא רוצה. קיווינו שנימוס ואתיקה ישמרו על זה שאם מישהי מקבלת אתר בגלל הכישרון שלה בבלינקיז, היא תמשיך להתמקד בזה, או לפחות תשלב בלינקיז כשהיא כותבת על אקטואליה. זה לא תמיד קורה, ותמיד חבל לראות מישהי מוכשרת מתבזבזת על אקטואליה. למרות שאישית אני מבין שזה מאוד מפתה לכתוב על מדע, גם אני חוטא בזה לפעמים.
עדיין, הנחמה היא בזה שאנחנו אחד המרכזים העיקריים ברשת לבלינקיז ודוליז בעברית, ושלעתים קרובות פונות אלינו גם מעצבות שלא הכרנו, מעלות אתרים מושי-מושלמים ועושות בהם דברים mmש מאממים.

התחום לא נשאר באותו מקום בו היה לפני שלוש שנים, אבל גם היום, כשכבר ברור לכולם שבלוגים יכולים להיות גם יומנים אישיים של נערות צעירות, עדיין רבות מהן בוחרות לפנות אלינו ל"ישראבלינק" כדי לקבל אתר. אני מבין אותן – הן יודעות שבגלל שיש אצלנו ריכוז גדול של כותבות כאלה: יומנים אישיים, בלוגי עיצובים, בלוגי בלינקיז ובלוגי דוליז, הן גם ירגישו טוב, גם יקבלו כלים במיקוד שמתאים לפיתוח בלוגים מהסוג הזה, גם יקבלו תמיכה טכנית (חלק גדול מהן טכנופובי למדי) והכי חשוב ימצאו אותן בקלות הקוראות והקוראים שמחפשים בלוגים של עיצובים, דוליז, בלינקיז, וכל שאר תחומי העיסוק והז'אנרים העשירים שמאפיינים נערות צעירות בישראל.

בלי פרסום ובלי תקציב, באוקטובר בקרו אצלנו כמעט חמישית מהגולשים בישראל. מי היה מאמין שכל כך הרבה אנשים מתעניינים בתוכן מהסוג הזה? בעיקר בהתחשב בזה שערוצי התקשורת בישראל מפוצצים בתרבות ואמנות, מדע ופילוסופיה. דברים מהסוג הזה. אבל מסתבר שהקהל בישראל זקוק לדוליז, ולא מספיק לו איזה מגזין עיצובים שתקוע בשעה שאף אחד לא רואה טלוויזיה.

לסיכום, אני באמת מקווה שעשינו את הדבר הנכון. ואם להיות כן – רב הזמן אני די משוכנע בזה. עדין יש לא מעט פליימינג כלפינו, אבל רובו מגיע מאנשים שמתכחשים לזה שהם עצמם רוצים להיות פאקצות. לא מבין אותם, הייתי רוצה לראות אותם משקיעים עשרה אחוז ממה שהשקיעו הנערות שכותבות אצלנו בללמוד איך לעצב דולי כמו שצריך.

עדכון 7.12: הסיפור עלה גם בNRG. ואף קיבל שם לוגו רשימות נוצץ מעשה ידי המעצבת שלהם.
למרות שעושה רושם שרב האנשים שקוראים את הפוסט מבינים את הכוונה, יש כמה קולות בישרא שנראה שהחמיצו את כוונת המשורר וחושבים שיש בטור סרקזם או התנשאות כלפי בלוגריות צעירות. אז למען הסר ספק וליתר ביטחון, רמזים עבים לנמשל:
אם יש סרקזם בקטע הזה, הוא מופנה אל אלה שקוטלים החלטה לבחור ולטפח תחום מסוים או קבוצה מסוימת, כאילו להגיד על משהו שהוא טוב ומעניין מיד אומר שכל האחרים רעים ומיותרים. זאת נטייה די נפוצה בתרבות המקומית שלנו לראות את הבחירות של האחר, כאילו הן מנסות לכפות עליך משהו. חבל.
הניסיון שלי בסיפור הדמיוני הזה, היה להראות שבסך הכל החלטנו לקחת קבוצה מסוימת שמבחינתנו היה אפשר לטפח אותה וליצור בעזרת זה משהו טוב. באותה מידה, בעולם אחר, בו מאזני הכוחות אחרים, ותחומי העניין שלנו שונים, היינו יכולים להחליט ללכת על כיוון אחר, אם כיוון כזה היה מעניין אותנו אישית.
בעיני גם "פאקצות" וגם "פלצנים" הם כינויי גנאי די מכוערים שמשקפים שיפוט אישי ומתעלמים מהמציאות שגדולה מזה.
זה לא שאין בעולם אנשים שראויים לכינויי הגנאי האלה, אבל לרב הם לא אלה שהכינויים האלה מופנים אליהם.
מאוד קיוויתי שיהיה ברור ממה שכתבתי, ומדברים אחרים שכתבתי – לאחרונה ומאז ומתמיד, שאני חושב שיומנים אישיים הם דבר מאוד חשוב וראוי. אישית, רובם פחות מעניינים אותי מז'אנרים אחרים, אבל זה הכול. יש לי המון חיבה כלפי הקבוצה שמרודדת בעזרת הכינוי "פאקצות", ולמרות שחטאתי בשימוש בכינוי הזה בעבר אני אשתדל לא לחזור על זה.

בהתאם לקלישאה שתמונה אחת שווה אלף מילים.

הנה. צילום מסך של קומפונטטת המבקרים האחרונים (מבוססת על הכלי המסקרן הזה, שעוד לא החלטתי עד הסוף מה אני חושב עליו) הבוקר בבלוג של גל מור, עורך ערוץ המחשבים של ynet. זמן מה אחרי שהעלה  את הפוסט הזה.

למתקשים, מלמטה למעלה: חנן כהן הרלוונטי, אורלי יקואל ה"מוזה", גדי שמשון בתפקיד הסבא של התוכן הישראלי, רן רימון שהוא עיתונאי וגם אחשלו, עבדכם (טוב, אחרת איך הייתי מצלם?).

כמו שאומרים באמריקה – don't believe the hype (-: