פוסט אצל עידוק, על ההתמודדות של צה”ל עם דעת הקהל דרך הרשת, זרק אותי כמעט 12 שנה אחורה אל העבר.

דצמבר 1998. אני בן 24 (כמעט), עובד ביואל, ונושא בטייטל המרשים “עורך האינדקס של הקפטן” (קפטן אינטרנט. עזבו שגם בעצם ניהלתי את פרויקט ההקמה ואחר כך את המוצר, וצוות תוכנאים עז לב, באותה תקופה “עורך” היה טייטל שקסם לי יותר).
פנו אלינו מדובר צה”ל, אבל ריקי כהן הייתה עסוקה, ולכן נשלחתי להרצות בפני קורס קציני הדוברות (מיל’) של דובר צה”ל, ובפני עוד כמה אנשים מהיחידה עצמה שהצטרפו/היו שם כמדריכים. למיטב זכרוני, זה מעין קורס צו’פר לפונקציונרים במדיה שהולכים לעבור לשירות מילואים קל יותר. כותרת ההרצאה היתה: “תקשורת ודוברות בעידן המידע”, והמסר שלה היה בעצם די קרוב למה שעידו קינן ויאיר בארף כתבו בטור שלהם.

אז חפרתי שנייה בארכיון, ומצאתי את ההערות שכתבתי לעצמי אז. בלי פאוורפוינט. לא היה לי מחשב נייד והם לא יכלו להתחייב ליותר ממטול שקפים אז ציירתי על לוח ושרבטתי מלא סטטיסטיקות מצחיקות מהזמן ההוא. גם כללתי כמה ויצים שחשבתי בגיל 24 שיהיה מגניב להגיד לדודים מדובר צה”ל. כנראה שלא לקחתי את העסק יותר מדי ברצינות, כי המבנה שחילקתי כלל את סעיף 4. “תודות וכיבוד”. ואת סעיף 5.” בברכה”, אבל חלק מהמסקנות בלתי נמנעות ועדין נכונות.
החבר’ה ישבו מולי עם חיוך מדושן עונג והסתכלו עלי במבט של: “יאללה יאללה, מה זה הילד המעצבן הזה ולמה מה שהוא אומר אמור להזיז לנו?” ואחלו לי הצלחה בהמשך מילוי תפקידי (האיחול עבד).
יותר מעשור עבר והשינוי טרם הופנם במלואו.
בתחתית ההנדאאוט שהכנתי להם עם לינקים חשובים (סלון, וויירד, סיקס דגריז, מגזין יואל (-: ) כתבתי מודגש:

You Can’t Fight Them. Join Them.
Join Them Now.

הינה ציטוטים נבחרים למי שמתעניין וגם לצורך הפוגה קומית. ההדגשות שלי לדברים חשובים, אבל בעיקר למה שבמבט לאחור משעשע אותי. ולמתמידים גם העליתי את המסמך המקורי לרשת במלואו ב-scrbd. הוא כולל סקירה היסטורית מצחיקה של הרשת. בכל מקרה, הינה כמה ציטוטים:

אני רוצה לתת תמונה קצת שונה מהתמונה הרגילה בתקשורת, ועוד נדבר על הסטריאוטיפ של הרשת במה שיקרא בהרצאה הזאת המדיה המסורתית ויכלול את כל מה שאינו אינטרנט. בחלק הראשון אני אנסה לתת קצת מידע היסטורי על התפתחות הרשת, הגודל שלה היום וקצב הצמיחה שלה (לא יהיה זמן כנראה). בתוך המידע הזה אנסה למקם את הצד התקשורתי/חדשותי שהוא זה שמעניין אתכם. בחלק השני ננסה לבדוק מה ההבדל בין החדשות ברשת למקומות אחרים בעיקר מבחינת דינימיקות של התפשטות מידע – כאב הראש המרכזי למנגנונים הצבאיים והפוליטיים, ובגלל זה הצד העיקרי שיש לכם עניין בו.

בתוך הצרות הצרורות שנגלה, אין לכם מושג כמה צרורות, ננסה בחלק האחרון של ההרצאה למצוא דרכי התמודדות טובות יותר או פחות עם הבעיה של דוברות בעידן האינטרנט (בשלב הזה אם הכל ילך לפי התוכנית כבר תהיו מוכנים לקבל כל דבר…) אני אתן כמה רעיונות וכיוונים למחשבה ואם יהיה קצת זמן (ולא יהיה כנראה) אנסה שהחלק הזה ישתף אתכם, כי בסך הכל אתם אנשי המקצוע האמיתיים כאן, בכל מה שקשור לדוברות. אני רק משער השערות ומעלה רעיונות.

 

גם אם הפתרונות עאלק שאני אציע יהיו דברים מוכרים (קשה לי להאמין שאני אחדש משהו בתחום הדוברות בהרצאה הזאת) אני מבקש לשים לב לחיבור בינם ובין התכונות של של הרשת – כי זה העיקר.
…
נכון ליום ראשון 29 בנובמבר 1998 רשומים 4,757,394 דומיינים שונים. ובכל שבוע נוספים עוד 68,305. ליותר מחצי, אגב, יש בסוף com.
אבל כמה אנשים יש?
אי סטטס (חברת סטטיסטיקה וסקרים מהמובילות ברשת) מעריכה שבסוף החודש (דצמבר 98) יהיו בארה"ב כ- 47 מליון משתמשים מעל גיל 18. זה אחרי שביוני היו 37 ובדצמבר 97 היו 28 מליון. 18.5% מבין המבוגרים (18+) המהווים %74 אחוז מכלל האוכלוסיה של 270 מליון איש בארה"ב.
בסה"כ בעולם 108 מליון משתמשים.
מה המצב אצלנו?
בישראל מעריכים 360 אלף גולשים בתוכם הרבה כאלה בתוך ארגונים גדולים מאוד – טבע, אלביט, אורט, עמל וכל האוניברסיטאות. 15% בתי אב מחוברים והגידול כרגע הוא של 68% בשנה. נכון לינואר 97 רק 20% מהמשתמשים בנטויז'ן בדקו אי פעם דואר. אבל זה לא אומר כלום לגבי הגולשים.

אבל המספרים האלה לא מספיקים לנו – ובאו רק כדי להפחיד בגודל ובמהירות הצמיחה. וחשוב להדגיש כי מעולם עוד לא הייתה מהפיכה טכנולוגית עם קצב חדירה כל כך מהיר.
…

"כמה אנשים כבר יש שם? הכל ילדים… למה בכלל להתייחס אליהם?"
שאלנו מי בכלל מתעניין בחדשות ברשת? אבל למה שלא נשאל לרגע מי בכלל מתעניין בחדשות?
אריה כספי מצטט במאמר שלו ביום שישי האחרון (11 בנובמבר). שני סקרים לפי סקר איגוד המפרסמים 43% אחוז מתוך האוכלוסיה הבוגרת בארץ לא קוראים עיתונים. לפי טלסקר 30%. וגם כשהם כבר קוראים – לא ממש ברור מה הם קוראים ומה הם מבינים. (תעביר לי את הספורט).

הטלוויזיה בשיאה מושכת 50% מבתי האב באוכלוסיה היהודית. אבל זה אומר רק שמישהו צופה/המכשיר פועל. אולי זאת בכלל הסבתא הסנילית שלא יודעת עברית ורק חייבת משהו שיזוז לה מול העיניים… ותזכרו שלסבתות חרשות יש קצב חדירה מטורף לשוק – כמעט כמו לטלפונים סלולריים.

אבל האם השאלה הזאת משנה? מי הוא בעצם "הציבור" שכלפיו אתם מדבררים? כנראה שגם המיעוט הזה משנה לכם (אני מצטער שאני לא אומר לנו אבל אני פשוט לא בטוח אז אני מעדיף להפריד את האינטרסים שלכם ושלי). אתם מתעניינים בעיקר בשיכבה איכותית שקשורה לגוף הערטילאי של "קובעי דעת הקהל" (מי שהם לא יהיו). ומתוך אלה יש כנראה מספר לא מבוטל ברשת שרק ילך ויגדל (מעצם חתך האוכלוסיה שמגיע לרשת בגלל המחסומים הטכניים).

איך זה נראה מבחוץ (בינתיים)?: הסטריאוטיפ של האינטרנט בעיני התקשורת המסורתית, בעיקר בארץ, מתחיל להיות כמקום שיש בו המון מוזריות ושהמידע בו לא אמין, לצד זה כל ענקי התקשורת דואגים לבסס שם מעמד. הסיבה היא להערכתי זה שברשת יש הכל, קל וזול לפרסם ולא הכל הוא אוטומאטית מסחרי ומיין-סטרימי. סביר להניח שהספקנות תעלם ככל שיחדור המדיום.
…

אז גם מול הגולשים צריך לדברר – וכאן מתחילות הצרות האמיתיות, ורובן נובעות מהחוקים החדשים של זרימת המידע ברשת. יש כל מיני הבדלים וחידושים אבל אני הייתי רוצה להתחיל דווקא מעובדה שלפעמים מתעלמים ממנה או משאירים לסוף. [לא כתבתי, אבל נדמה לי שאז לראשונה השתמשתי באמירה שגלישה זאת אשלייה אופטית, אנחנו לא גולשים דרך המידע, הוא גולש דרכנו.]

…

ג. מידור? הסגר? צנזורה? חקיקה בינלאומית? ("האח הגדול עינו שפוכה")

אין שום יכולת למדר ולהגביל את המידע – משהו שהצנזורה הייתה די רגילה לעשות. הצנזורה, אגב מאבדת את כוחה באופן מוחלט. ברגע שמשהו עלה לרשת – נגמר הסיפור – זה בחוץ זה טס ומשתכפל כי חשוב להדגיש כל הזמן נוצרים עותקים – לא רק אתרים נוספים – עצם הגלישה יוצרת עותקים (זוכרים את האשליה של הגלישה? [לא כתבתי, אבל נדמה לי שאז לראשונה השתמשתי באמירה שאני עדיין מחבב שגלישה זאת אשלייה אופטית, אנחנו לא גולשים דרך המידע, הוא גולש דרכנו.]). כמו מגיפה שאין אפשרות לעשות לה סגר (בגלל ההצלבות במעגל). וזה יכול להישאר בחוץ לנצח.

הצבא יצטרך ללמוד לעצור את הדברים עוד בפנים, לצנזורה אין שום משמעות כלפי חוץ. כלום. נגמר הכוח שלה כמעט לגמרי. מה שיצא החוצה נשאר שם. הרי פעם יכול להיות שגם במקרים של הכתב שהודיע על הסמים מורדי אלון שמדווח על "צבא מסומם" בידיעות אחרונות או רונן ברגמן על זיהוי הגופות בהארץ. היה מציל אותכם האח הגדול.

גם אם תהיה חקיקה בינלאומית (וכנראה לא תהיה כי הגישה האמריקאית היא לשמור על הרשת חופשית ובעיקר לשמור לעצמם צפנים – שוב, להחזיק את המידע בתוך המערכת). סביר להניח שיווצרו "מקלטי מידע" (שאגב, כמו בתחום הכלכלי לא צריך לטוס אליהם כדי להשתמש בהם).

[אני משתמש אחרי זה במקרה של לינור אברג’יל כדוגמה במסמך המלא. תוכלו לראות שם שהניסיון לשלוט על מידע ואיסורי פרסום עבד קצת יותר טוב אז, אבל לא בהרבה.]
…

ומה התוצאה של זה? סיוטו של כל דובר. ועל העזרה של האח הגדול = אי אפשר לסמוך יותר.

3. דגשים למיצוב ארגון יחצ"ני/דוברותי בעידן המידע

מעניינת אותנו הדעה של הקובעים. ובשביל זה בנינו עד היום מערכת שלמה של עבודה מול מרכזי התקשורת.

אבל אם כל גולש בן 14 הוא תחנת שידור ואין לנו שום דרך לעצור אותו… מה נעשה עכשיו?

יצרתם גם הרבה תלות ביניכם לבין חלק מספקי החדשות. לגולש אין שום אינטרנס לעזור לכם…

"תהודה אמינה על הנעשה בצבא וטיפוח האמון של הציבור.", "בהתאם לדגשי הסברה, ודגש על זמן תגובה" "העבודה היא מול מקבלי החלטות וקובעי דעת קהל". "גם תדמית בינלאומית – בגלל הדרג הפוליטי" האם המלחמה על המשימות האלה אבודה? לא ולא!

ודווקא כאן צריך לזכור כמה דברים.

…

לא תהיה לכם ברירה. כל השיטות הותיקות יותר = עבודה מול הצנזורה ( לעלות מהקומה השנייה עם שאילתות שיש עליהן את החותמת ו"פיו… את זה אני לא צריך לדברר, יש על זה איפול") מתה.

….
עכשיו, אם אני לא טועה אתם אמורים להיות מאוד טובים בזה. אז קדימה – לעבודה.

מעבר מדוברות שנשענת על שליטה על המידע לדוברות הנשענת על עבודה עם המידע. מעבר שכבר התחלתם בעצם זה מה שמאפיין את הדוברות ה"חדשה" לעומת "הישנה". האינטרנט תשלים סופית את השינוי. כי מידע וידע זה לא אותו דבר – והציבור יזדקק תמיד לסוכנים שיהפכו אחד לאחר. אז על חלק מהדברים תצטרכו לוותר כי אין מה לעשות – זה לא יעבוד יותר. אבל על חלק אחר כדאי לפרוש חסות ולקחת שליטה וליזום.

תזכרו שזמני התגובה הם אפסיים. ברגע שמשהו הגיע לרשת זה מפץ גדול של מידע. לעומת זאת אם הפיצוץ יהיה מבוקר כי תתנו את התגובה המיידית כבר בשטח ולצידו יהיו עוד פיצוצים שיקחו לכיוונים אחרים ולא רק לשליליים (על ידי אותה מערכת יחסים עם ספקי החדשות הגדולים שהיתה עד היום ויש להמשיך ולטפח.) תוכלו ליצור בלבול או מיתון ולהטות את הדברים לכיוון שלכם.

דוגמאות: סלון, wired, כמפיצים של תפיסת עולם. הרי אין עיתונות אובייקטיבית.

ואל תחשבו שלתקשורת עצמה יהיה כל כך קל עד שהיא לא תצטרך אתכם, כי יש כמה בעיות, שהיא חולקת אתכם.

ב. מיתוג ("ברנדינג")

ריבוי המקורות פוגע גם בהם. הפיתרון הוא ברנדינג (למה שאני אקנה ג'ינס מסויים מתוך חמישים יצרנים? כי זה ליוויס? למה שאני אאמין לכם? כי אתם דובר צה"ל? או כי זה "מעריב" (ואתם דואגים להתברג שם)).

ספק חדשות ב' ינצח את א' אם האתר שלו יותר יפה ונוח ואם התדמית שלו עדיפה. וכולם יודעים שאפשר וכדאי להאמין לו.

כאן בדיוק אתם אמורים להיכנס לתמונה. דובר צה"ל בעיני הוא סוג של איש מכירות. הוא מוכר את המציאות שהיא בדרך כלל די מרה. אם יצרני הסיגריות מצליחים אין סיבה שאתם תיכשלו. [זאת הדרך שלי להעביר ביקורת חתרנית בגיל 24, היום פשוט לא הייתי נותן את שירותי.]

כמו שהצלחתם ליצור תלות מסוימת ביחסים בין התקשורת הישראלית וביניכם תצטרכו לעשות גם עם האתרים ולשמחתכם בדרך כלל יעמדו מאחוריהם אנשים שאתם כבר מכירים.

…

בעצם יש מעט מאוד כאלה שעובדים ישר על "חומרי הגלם המציאותיים" רובם מלקטים מעבדים ומחברים חומרים מכאן ומכאן (זה אגב, כמעט כל מה שעשה מט דראדג' בפרשת לוינסקי). ותפקידכם לדאוג שגם לכם יהיה חלק בתבלון של הדייסה הזאת.

מי שקורא בעיתונים רואה שכבר היום, הכתבות באות מאותם חומרי גלם, זה כמעט חסר משמעות מי גילה את זה. הדבר היחיד שנותר משמעותי הוא מה אתה יכול להציע יחד עם המידע ובאיזה אופן אתה מגיש אותו. ושוב כאן – יש לכם כוח.

…

אין ספק התמונה שעלתה כאן קשה, וכל הסיכויים נגדכם. אבל עם הרבה, מאמץ, יוזמה, מקוריות וגמישות, יש סיכוי שתצליחו לצמצם חלק קטן מהנזקים. ובמצב הקיים, כל טיפה תעזור. בהצלחה לכולכם, ותודה על תשומת הלב.

————–

בקיצור – ברב הרמות ההסברה ממשיכה לתפקד עם אותן לקויות שהיו שם לפני עשר שנים. וזה די מדהים בעיני.

(הפוסט הזה התחיל כתגובה אצל חנן, אבל גלש להרהורים נוספים אז העברתי לכאן, ואפילו אשלח לו טראקבק, איזה רטרו, בחיי.)

חנן כהן, מציע אבחנה בפוסט "טוויטר הרג את הפורום של קונספציה".
הכותרת שלו פרובוקטיבית (הרי הפורום של קונספציה מת איזה שנתיים לפני טוויטר, וזה בנדיבות), ומשיקה לטיעון באופן חלקי בלבד (באופן מכוון, אני מניח). הטיעון עצמו, יותר שקול, ומדבר על ויכוחי פורום אודות הטריטוריה של הפורום, ואומר שכיום כשאין טריטוריה הוויכוחים האלה מתים.

בעקבות הפוסט של חנן יש לי שתי מחשבות:

מחשבה ראשונה: על טרולים אקס-טריטוריאליים
אני מסכים עם ההשתלשלות ההיסטורית שחנן מתאר, אבל לא עם זה שהמבנים החדשים, המבוזרים, לא מקיימים טריטוריות רעיוניות-אמורפיות עם אותן מריבות, ואפילו הן יותר מבולבלות מפעם.
התגובות לפליים השתנו. פעם זה היה: אתה לא רוצה, אל תהיה פה בפורום. אחר כך זה נהיה: רגע, אז למה אתה קורא את הבלוג הזה? והיום זה: מי אתה? אתה בכלל בחברים שלי? למה אתה לא עושה אנפולו/מתנתק?

רק שביזור הרשת לא מונע מהטרולים לרגע להמשיך לזעום. כי לטרולים יש רק סבטקסט אחד. "מטא-אג'נדה" אחת פשוטה, והיא: למה תשומת הלב אצלם ולא אצלי? (???!!?!!111) כי תשומת לב זה המטבע הבסיסי ברשת, והרשתות החברתיות מבחינות מסוימות אף מחזקות אותו, כי לרב הן מקצרות את מעגל הגמול: אם לכתוב בלוג זה הרואין של תשומת לב, להיות פעיל ברשתות חברתיות זה קראק.

ומי שאין לו טרול קטן איפשהו בלב, הוא אדם טוב ממני. מצד שני – אני לא מאמין לו.

מחשבה שנייה: וכמה טוב שמת עוד תחביב שלי
פעם היה לי לינק-בלוג רב-השפעלק (נוט טו סלף, לשלוח לדרבנות) (בכלל, נראה לי כל מה שעשיתי, אולי עד רשימות, היה רב השפעלק):
באופן דומה, עבר מהעולם הלינק-בלוג ואיתו הלינק-בלוג האימיילי האישי שלי ושל שותפיי. כי מה לעשות, היום אם מחוברים למספיק אנשים, כל הדברים האלה כבר מחלחלים אליך ובסלקציה הרבה יותר יעילה משאפשר היה לייצר עם עורך אחד וקהילת תורמי לינקים פעילה וקהילת קוראים סבילה. היום אין כזה דבר, הקוראים פעילים כי הקריאה שלהם מווסתת את זרימת החומרים אל עצמם ודרכם עם כל תגובה, לייק, ולעתים גם בלי.

אם היינו מקימים לתחייה את בלוג “הקולקטיב” (שם אירוני, באמשלי) היום, זה היה יותר כדי להביע דעה בתחום. מאחר ושנינו עסוקים בתחומים אחרים (ובמקרה שלי גם בשפה אחרת) מעל הראש, גם זה לא קורה. הרעיוניות הדיגיטליים שלנו משתלבים למקומות אחרים.

ולאף אחד זה לא חסר. כמה טוב. ותודה לרשת שהחייתנו, ולא ממש קיימתנו אך הגיעתנו לזמן הזה…

גרסת הטוויטר:

@hananc No flamewars on Twitter?! LOL!

וכמובן שירדן הסתפק בתגובה אצל חנן בבלוג, כי הטרול הפנימי שלו פחות מפותח משלי. (-:

איתמר שאלתיאל, המוכר גם כאחד החלקים היותר פעילים של "ההם", פנה אלי בתחילת מרץ עם שאלות על שיווק ופרסום באינטרנט, עבור כתבה לכלכליסט. מטבע הדברים, תשובות כאלה תמיד מקוצצות, מה גם שבראיון (דרך האימייל) הספציפי נכללו נושאים רחבים.
חשבתי לנצל את זה שיש בלוג ולהעלות הנה את התשובות המלאות (עם שינויים ותוספות קלות) בתקווה שתמצאו בהן עניין.

אני מדגיש מראש – אני לא איש פרסום, ומעולם לא עבדתי במשרד פרסום. אני מכיר את התחום מקרוב מאחר ובאופן שוטף כיועץ אני עובד יחד עם הפרסומאים של הלקוח, וברב הפרויקטים שלי, בשנים האחרונות, גם אחראי על כתיבת עיקר הבריף למשרד הפרסום . התשובות שלי מגיעות יותר מהצד של המפרסמים, מנהלי השיווק בעיקר, כי הם הלקוחות שלי – איתם ולצידם אני עובד. (כמו כן, יש לי היכרות, מימי יואל, עם הצד של להיות חלק מארגון תוכן שעיקר פרנסתו על מכירת מדיה פרסומית).
המינוס של זה ברור. הפלוס הוא שבניגוד לכל עובד פרסום על גבי הכדור, אין לי שום אינטרס לבחור דווקא בפרסום כפיתרון השיווקי, קל וחומר לא בדרך שכרוכה במכירת הכי הרבה מדיה.

חלק מהרעיונות הזכרתי בעבר באכסניות שונות. אז הינה, השאלות והתשובות.

ש:  יש כל מיני נתונים על מספר המסרים הפרסומיים שאנחנו נתקלים בהם ביום. המספר הגבוה ביותר הוא 3,000, הנמוך ביותר הוא 700, מהמעט שאני ראיתי. ככל שיש יותר מסרים פרסומיים, כך נראה, יש יותר פרסומות, וגדלה המלחמה על תשומת הלב של הצרכן. כיצד פרסום או שיווק יכולים לשמור על האפקטיביות שלהם בשוק כזה?

ת: שמעתי לאחרונה גם נתונים גבוהים יותר.
כנקודת מוצא, ככל שהעומס על תשומת הלב של הצרכנים גדל, כך היכולת שלהם לסנן מסרים שהם תופסים כמשניים בחשיבותם משתכללת. התוצאה היא שצריך לפרסם יותר בשביל להגיע לאותן תוצאות. כלומר – היעילות הכלכלית של הפרסום יורדת. זה מעגל אימים מבחינת המפרסם. הדרך היחידה לשמור על אפקטיביות בשוק כזה היא להגביר את מידת המשמעותיות של הפרסום. הדרכים לעשות זאת מוכרות לכולם, אבל בכל זאת מוקרבות לרב על המזבח הטקטי: עקביות בתקשורת ובמיתוג ; עבודה באינטגרציה של כל התקשורת השיווקית בכל נקודות המפגש, כולל אלה הלא פרסומיות ; לא להתפשר על פרסומות פונקציונליות מצד אחד, כי קריאטיביות היא זכירה, אבל גם לא לוותר על עקביות באסטרטגיה השיווקית רק בגלל שמתאהבים ברעיון מבריק, וכדומה…
אז למה, אם כולם יודעים מה לעשות, זה לא קורה יותר? כי רמת האינטגרציה וההתמדה שזה דורש מהפרסומאים ומהמפרסם בין המערכות השונות של הארגונים שלהם, יוצרת המון קונפליקטים שיותר קל לוותר על האסטרטגיה מאשר להתמודד איתם. מדובר באתגרים פוליטיים שהם סיוט אמיתי. בעיקר בשוק עם הטיה טקטית חזקה כמו ישראל, שהוא גם כזה שהגודל שלו לפעמים סלחני לטעויות ולעבודה לא אסטרטגית, קשה מאוד לשמור על הדברים האלה בשליטה לאורך זמן, הלחץ פשוט גדול מדי.

ש:האם הרשת יכולה לעזור לשיווק ולפרסום, ואם כן – איך?
ת: הרשת יכולה לעזור כי היא מאפשרת פנייה ממוקדת, והיא עשירה בהזדמנויות לאינטראקציה דיאלקטית עם קהל היעד. הטבע האינטראקטיבי והפרקטי שלה, הופך אותה לאינטגרטורית המושלמת של מאמצים שיווקיים ויצירת קשר מתמשך עם קהל היעד שהמסר רלוונטי לו, או אפילו שאוהד אקטיבית את המותג (מה שעושות חברות כמו מיקרוסופט ואפל מצד אחד, ומה שעושים לייבלים של מוזיקה במייספייס מצד שני). בשימוש נכון, הרשת מבססת ערוצי תקשורת בהם "אנרגית השפעול" של קבלת קשב מצד קהל היעד קטנה, והיעילות של הפנייה לקהלים עולה. כמובן שהפתרונות הספציפיים משתנים מאוד בין שווקים וקטגוריות. חברות כמו moo  ו-threadless  הן דוגמאות לעבודה יוצאת מן הכלל עם הרשת בקטגוריות שהן מהמקרים הקיצוניים של קומודיטיזציה (מוצרי דפוס קטנים, וטישירטים) [המילה העברית לקומודיטי היא מוצר צריכה / סחורה, אבל אני לא בטוח שהיא מכסה את המובן הזה], וחברות שנכנסות לרשת מתוך עולם של מוצרי צריכה יכולות ללמוד מהן הרבה. (הערה: קצת התלבטתי איזה מן דוגמאות יתאימו לכתבה [בסוף זה לא נכנס]. חברות רשת? חברות מוצרים ברשת? חברות לא-רשת שפועלות נכון ברשת? העניין הוא שבעולם של סוג העבודה שאני שואף אליה השוני בין שווקים וקטגוריות מאוד גדול. בחרתי את הדוגמאות האלו כי הן חברות רשת אבל עובדות עם מוצרים מוחשיים ומסורתיים, ומאוד חדשניות.)
מימד אחר, הוא זה שהשארות המידע ברשת, ויכולות המדידה הופכים אותה למראה הכי מדויקת שאפשר להעמיד מול המפרסם ומול הגורמים המקצועיים של פרסום ושיווק שעובדים מהצד שלו כדי להבין מה עובד ומה לא.

ש: כריס אנדרסון מדבר לאחרונה על האינטרנט כ"ארץ החינם" (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב). התוצאה הישירה של הוזלת שירותי רשת שונים היא העברת הנטל הכלכלי – שוב – לפרסום ולשיווק. בעצם, זה קצת דומה לשאלה הראשונה – האם פרסום ושיווק יכולים להחזיק על גבם את כל כלכלת החינם הזו? האם משווקים יצטרכו ליצור פרסום מסוג אחר, כדי להצליח במלחמה על תשומת הלב?
ת: פרסום הוא רק אחד המודלים שרעיון כלכלת החינם נשען עליהם, ובכל מקרה, אין ציפייה למעבר כולל לכלכלת חינם. בטח לא בעולם של מודלים שהם ברי-קיימא מבחינה סביבתית ואנושית. בסופו של דבר, ככל שיותר קטגוריות יעברו למודלים של מדיה, זה רק יגביר את הצורך לשנות את ההרגלים המוזכרים מעלה, כי זה מוסיף שמן למדורה שמבעירה את שאריות תשומת הלב האנושית.

ש: אם כן, מה עתידם של אתרי תוכן גדולים, שמבוססים על פרסום באנרים?
ת: להערכתי, בשנים הקרובות – כלום. הפרסום ימשיך לצמוח ברשת. בעיקר בשוק כמו ישראל, גם אם היעילות שלו תמשיך לרדת, הרי שהפתרון של הגדלת ההשקעה בכמות החשיפות ימשיך להיות דומיננטי אצל רב המפרסמים הגדולים והבינוניים, שהם אלה שמחזיקים את האתרים הגדולים. ככה שאין מה לדאוג לאתרי המדיה או למשרדי הפרסום. מי שימשיך לדאוג, הם מנהלי השיווק שיאלצו להמשיך להשתכלל ולהמציא מחדש את התחום. אישית, בטווח הארוך, הייתי רוצה לקוות לירידה במינון הפרסומות שאנחנו נחשפים אליהן. בעיקר בסביבה העירונית. קודם כל בשביל כל אחד מאיתנו. אבל אני לא מאמין שיש סיכוי שזה יקרה ללא התערבות חיצונית בלחץ הציבור הרחב. כן נראה – עוד אינטגרציה, עוד רעיונות מקוריים, עוד דיאלוג ישיר עם צרכנים, פתרונות חדשים ברשת וכו'. עוד ועוד מהטרנדים המוכרים שהוזכרו מעלה ובטווח הרחוק לא תהיה ברירה אלא לאמץ אותם באופן יותר רחב ועקבי.

כשחיפשתי איפה להרצות במהלך החופשה שלי בארץ, הדבר האחרון שציפיתי שיקרה זה שאמצא את עצמי בכנס בקריית אונו, ועם תופעות לוואי של סיקור עיתונאי בשני העיתונים הכלכליים. בטח לא שני הדברים ביחד.
שיהיה ברור – כל מה שעשיתי מצידי היה לשלוח מייל לכמה אנשי מקצוע שאני מכיר וחשבתי שיוכלו לקשר אותי לפורומים רלוונטיים, השאר התגלגל מעצמו.

בסוף מצאתי את עצמי מדבר על נושא שונה מהנושא עליו רציתי לדבר, אבל גם שם היו כמה רעיונות שחשבתי ששווה לשתף בהם אנשים אחרים.
אני לא מפסיק להיות מופתע ממה שיכול לקרות בעולמנו המקושר והמתוקשר כשכל מה שאתה עושה זה לנסות לחלוק עם העולם דברים שנראים לך מעניינים וחשובים.
לטוב ולרע…

הראיון עם מעיין כהן בדה מארקר העביר דברים שהיה חשוב לי להגיד, ואני די מרוצה ממנו בסך הכל. למצוא את עצמך מול מישהו שממש מקשיב לך זאת זכות לא נפוצה (עיין ערך כלכלת תשומת הלב).
ציטוטים בתקשורת, קל וחומר משהו בהיקף של ראיון, הם בדרך כלל משהו שמכניס אותי לחרדה, כי תמיד יש את הסכנה שמה שרצית להגיד ישתבש וגם אם התמזל מזלך וזה לא קרה – זה תמיד מעיר את הטרולים הקבועים והתורנים.
בקטנה – שתי שגיאות הגהה נפלו בה. אחת בשם החברה שאיתה אני עובד בלונדון – Brandinstinct. מזל שהבוסים לא קוראים עברית. השנייה היא נקודה מיותרת. כשהכתבת שואלת "יש חברה ישראלית שעושה עבודה טובה?" יוצא שאני עונה "רב החברות בישראל. זה לא שחור או לבן." כאשר מה שאני מנסה להגיד (בתחביר המאונגלז שלי): "עם רב החברות בישראל זה לא שחור או לבן." מה לעשות, אבל עם כל הפרגון שהייתי רוצה לגייס, אי אפשר, בינתיים, להגיד על תחום המיתוג בישראל שרב החברות עושות עבודה טובה. ואגב, על am-pm אחראים open.

באייטם שעלה בגלובס לקחו כמה ציטוטים שלי שזכו לתגובות "חמות". הכתבה כבר נעלמה מאחורי קיר הארכיון של גלובס ואפשר לקרוא אותה רק בקאש של גוגל, וגם אז בלי הטוקבקים (תוספת מאוחרת – מסתבר שדווקא אפשר, כאן. תודה לעופר.). אני לא אקטר שדברי הוצאו מהקשרם כי זה לא בדיוק מה שקרה שם, אני לא חושב שיש שם בעיה עם העבודה של הכתבת. היו פרובוקציות במצגת שלי, בהחלט, אבל אני לא פרובוקטור באופי שלי, ונראה לי שחלק מהדברים עברו יותר קיצוני משתכננתי (יש חלקים במצגת מהכנס שהם חדשים, אז זה קורה). בראיון דברים נשארו רגועים, ואני הרבה יותר שלם עם זה.

אז הינה קצת הבהרות וחידודים. וכן – גם כתגובה לחלק מהטוקבקים, למרות שמינון האד-הומינם שם היה גבוה. כרגיל.

• "באנרים לא עובדים" – את התופעה של עיוורון באנרים לא המצאתי. היא תופעה מתועדת, אם כי לא חד משמעית ומושפעת, כך מקובל לחשוב היום, מאופי האינטראקציה באתר. ככלל, כנראה שככל שיוזרים יותר ממוקדים במטרה, הם יותר עיוורים. . שגיתי במניין השנים כשזרקתי נתון לגבי כמה זמן כבר יודעים את זה (לא בהרבה. אמרתי 12, בפועל זה 10). את העניין הכללי שכמות המסרים השיווקיים עולה ושצריך להוציא יותר כסף כדי להגיע לאותן תוצאות כמו בעבר אמרו הרבה אנשים לפני.
  והעיקר – לא התכוונתי שזה יעבור כמשהו כה גורף ופאטאלי, אלא יותר ברמת מה שדורון טל מסאצ'י אמר בעצמו אחרי זה בפאנל שזה פחות או יותר "לדבר על באנרים כאמצעי שעומד יחיד בפני עצמו זה לא מעניין." לבאנרים כחלק ממהלכים שיווקיים יותר כוללים, יש מקום. בכלל – זה היה החלק הכי פחות מעניין וחשוב במצגת שלי לדעתי (הוא נכנס שם בעיקר כסוג של סט-אפ לציפיות של הקהל).
  ועדיין – אני עומד מאחורי זה שהם עובדים פחות טוב משמייחסים להם, ומאחורי הדברים הכלליים יותר שאמרתי. בישראל אולי באנרים נותנים קצת יותר אחוזי זיהוי/חשיפה, מאחר ואצלנו מרשים לבאנרים במוצרי מדיה רמות חריגות של פולשנות והצקה. בכלל, ישראל לפעמים סלחנית לאי-אינטגרטיביות שיווקית בגלל "קוטן" השוק.
• מאמר מוסגר אך חשוב: לא יודע לי אם מישהו מודד את האפקט של הצקות כאלה על המותגים שאחראים להן. כמו שלא נראה לי שמישהו מודד מה עושה ליוזרים השקר הנבוב "האתר בטעינה…[בינתיים פרסומות]". בטח ובטח שאף אחד לא מודד (כי אי אפשר), את ההשפעה ארוכת הטווח של חוסר האחראיות הסביבתי שבהצפת היוזרים במסרים, שרק מחזקת את מעגל האימה חסר התוחלת שעולם הפרסום עוד לא יצא ממנו, ויצא ממנו רק כשהלקוחות שלו והצרכנים שלהם יבעטו אותו משם. (ואני מדבר כאן רק על הנזק שזה עושה לאפקטיביות של הפרסום עצמו. את הנזקים החברתיים הרחבים יותר לא נזכיר כרגע.)
• כן – לא מכרתי פרסום באופן ישיר בעברי, ולא ניהלתי קמפיינים במובן השגור של ניהול מדיה. אני לא איש פרסום. אמרתי את זה גם שם. אבל, וזה אבל משמעותי – עבדתי פרקי זמן משמעותיים בתוך שני ארגונים שבמהותם מוכרים מדיה (יואל ו-ynet, ובקשר הדוק מספיק עם מערכי השיווק והמכירות שלהם). כמו כן – ליוויתי רבים מלקוחותיי בניהול הקמפיינים שלהם וניתוח התוצאות שלהם בכל מדיה אפשרית כמעט. אז יש לי ידע די רחב גם מצד הלקוח וגם מצד מוצר המדיה. הטייה שכן יש לי – ייעוץ אסטרטגי מהסוג שאני נותן הוא משהו שפונים אליו לעתים קרובות כשמותג נמצא במקום שבו הפרסום כבר לא מספיק ושהיעילות שלו במצוקה מלכתחילה (אבל שוב – זאת כרגע מצוקה שחוות רב החברות בעולם).
• "האזניות של האייפוד" – הן דוגמא אנקדוטלית, ואני מקווה שאנשים לא ייתפסו דווקא אליה. זה לא הגימיק שעובד כאן, זה הקשר בינו ובין מישור המשמעות.
• "האינטרנט מאוד רע לשיווק, אבל גם השיווק רע לשיווק." – זאת סיסמה שמחוץ להקשר באמת יכולה להיתפס לא נכון. השתמשתי בניסוח הזה כי הוא היווה סוגר לכותרת של המצגת עצמה. הנושא עליו דיברתי בכנס (וגם בראיון בדה מארקר) הוא על מתחים בסיסיים בין שיווק והתכונות של הרשת כמדיום. הכוונה במשפט הנ"ל, ובמצגת גם עשיתי את החיבור, היא שהמתחים שחותרים תחת השיווק ברשת הם אותם מתחים שחותרים תחתיו בעולם הלא מקוון, מאז ומעולם, ובמידה הולכת וגדלה בגלל השינויים בתנאים הסביבתיים. אני, אישית, חושב שהשינוי שזה כופה על התחום המקצועי הזה הוא שינוי מבורך שבסופו של דבר כולנו נפיק ממנו תועלת.

זהו בינתיים. תודה לקהל שהיה שם. מזמן לא פגשתי בקהל כל כך נדיב. אני חושב שגם הקונטרסט עם סגנון המצגת שהיה לפני עזר לי לא מעט. והינה המצגת להורדה, למרות שכרגיל – המצגות שלי לא ממש מדברות בלעדי (אפילו אם קוראים גם מה שבשדה ההערות, וחוץ מזה גם כל הפונטים יתחרבשו).

עברתי על חומרים ישנים כי חיפשתי משהו, ומצאתי מצגת מלפני כמעט שלוש שנים, שהייתי מזועזע לגלות שרב מה שהיא אומרת עדיין עובד. 

באותו כנס טלדן בו דיברתי לראשונה על מחסום הויראליות של הבלוגוספירה העברית, נתתי גם מצגת על שינויים במגמות צריכה של תוכן.
בגלל תקשורת לא שלמה עם המארגנת, מצאתי את עצמי נותן, מול קהל שעיקרו ספרניות מזועזעות, מצגת שהדוגמה הפותחת שלה (כסוג של ביזאר שמעיד על הפראיות של השינויים) היא הצפרדע המשוגעת, כן – זאת הערומה עם הפין הכחול החשוף. ועוברת אחרי זה לדברים שהיו קצת סינית לרב הקהל שהיה שם. דממה של שוק לוותה את כל המצגת.  ניתן להוריד אותה שוב מאי-סניפס.

(הסרטים של ההתחלה הזה לא יעבדו, אבל אתם מן הסתם מכירים אותם בלאו הכי ולא תתקשו למצוא אותם. התוכן העיקרי מסתתר קטוע בשדה ההערות וחלקו בין השורות. כרגיל, אני לא מהאסכולה שכותבת את התסריט על השקופיות. אגב, היום בחיים לא הייתי מציג משהו כה כעור, ואני מזועזע בעצמי מרמת הסטוריטלינג הירודה שלה…)

מה שמוזר זה, שלמרות שהמצגת הוצגה בקיץ 2005 ומתארת דברים שקרו בשנים שקדמו לו, רב אתרי התוכן הגדולים בישראל ממשיכים להתנגד לשינויים העולמיים, והשורה התחתונה עודנה רלוונטית. השינויים, אם בכלל, זעירים.

הינה הרשימה מסוף המצגת, עם שינויי ניסוח לצורך הבהרה:

1. נקודות המוצא נשארו ברודקאסטינג ופול. ברב האתרים אפילו אין שימוש בעדכוני אימייל.
2. עיקר העשייה ממשיך להיות מכוון לקהל הרחב והבלתי קיים.
3. הרעיון שאפשר לשלוט שליטה מלאה בזמן של היוזר בעידן שהוא מרובה פלטפורמות, מותאם אישית וזמין על פי דרישה, מסרב למות.
4. יש רתיעה מיצירת אינטגרציה (לא ערבוב) בין התוכן המערכתי והתוכן של היוזרים.
5. התמקדות יתר בעמוד הבית והזנחה של הרמות הפנימיות. ברמת תכנון אסטרטגי ועיצוב, בעיקר מצד המנהלים.
6. ייחוס משמעות יתר לתפיסת אתר התוכן כיעד.
7. ראייה של מבנה האתר כמשהו הירארכי ו/או נרטיבי, במקום הבנה של ריבוי חוויות ומבנה ניתן לפירוק.
8. התמקדות בסטנדרטים פנימיים והתעלמות מהאופן בו אפליקציות חיצוניות רואות את התוכן.

כידוע, מדי פעם אני משתמש בבלוג לפרסום הזדמנויות אצל לקוחות שלי (ולקוחות לשעבר). כמובן – רק כשאלה תפקידים ייחודיים עם התאמה לפרופיל של קוראי הבלוג, וכאלה שאני מאמין שכדאי לעבוד בהם (מבחינת התפקיד ומקום העבודה/הצוות).
אז הינה שוב. הפעם ב-ynet.

ל-ynet דרוש/ה איש/אשת פיתוח תכנים בכיר/ה

כישורים נדרשים:
נסיון בניהול פרוייקטים באינטרנט
ניסיון באיפיון אתרים, אפליקציות, מאגרי מידע וכד’
הכרת האינטרנט לעומק: מגמות, חידושים, מחקר
יכולת טובה לעבוד בצוות

ואני אוסיף – אחלה צוות, נעליים גדולות להיכנס אליהן, והערך המוסף של מותג התוכן הכי איכותי לקורות החיים שלכם.

כמו שאני עושה בדרך כלל – פונים מתבקשים לציין פחות או יותר מה ציפיות השכר שלהם. זה מידע שלא מועבר הלאה אל המעביד הפוטנציאלי, ומשמש רק כדי לחסוך זמן לשני הצדדים לפי התפיסה שמתוארת כאן.

קרוס-פוסטינג עם בלוג הקפה. לא מנהג שאני מתכוון לאמץ, אבל נראה מתאים בגלל התוכן.

בכל מקרה, אם אתם מעדיפים להגיב שם, אתם מוזמנים.

שונא:
1. זה שהוא לא יודע לזכור שאני מחובר בכל פעם שאני נכנס
2. מערכת הדואר המסורבלת והנחותה
3. הספאם שאני מקבל מכל מי שברשימה שלי. רבותי, אם אני רוצה לקבל עדכוני תוכן, אני רשום לזה, לחלק ישירות ברסס, ואת אלה שלא מקבל במייל המסכם
4. זה שלא מעט אנשים שכותבים כאן והיו יכולים לכתוב דברים מעניינים, מוציאים את הזמן על יחצ"נות נטו.
5. מה שמתבטא בפרט באספקט ההיכרויות, שגורם למאות פוסטים כאן להיות אותו פוסט (טוב, אותם שני פוסטים), שכתובים באותו סגנון שנינות נבובה שאם לא חסר משהו בשוק העברי ברשת זה עוד מקום לקרוא בו תכנים כאלה.

אוהב:
1. שהרבה אנשים שעד היום לא היה נאה להם לא לכתוב בלוג ולא לראות באינטרנט מקום לגיטימי להיכרויות (מכל סוג) – מצאו את עצמם במעמקי הביצה של שניהם, ועוד במרחב מזוהה וציבורי (יחסית).
2. שיש צדק פואטי מושלם, וכה מתאים לתרבות המקומית בפער בין היומרה של המקום הזה ומה שנהיה ממנו בינתיים.
3. ששני הסקטורים הכי עתירי אגו של עולם העסקים הישראלי (מדיה והי-טק), נחשפים כאן במערומיהם. רב הזמן בכלל בלי להיות מודעים לזה. ואז:
א. יש מקום שאפשר לשלוח אליו צעירים מוכשרים אך חסרי ביטחון בשביל שיראו כמה כישרון הוא דבר נדיר, ושבישראל הדבר היחיד שצריך כדי להצליח בכל מיני תחומים הוא כנראה אמביציה (לפחות שגם החבר'ה הטובים ידעו את זה)
ב. שכל מי שאי פעם חווה חוסר ביטחון עצמי או מקצועי יכול לבוא הנה ולהירגע. לראות כמה שטחיות ואף גועל נפש יכולים להסתתר מאחורי אנשים שנראים מצוין בתמונות שלהם ו"על הפרופיל", גם אתרי היכרויות עושים את זה, אבל כאן מקבלים את זה בלי לבזבז זמן על התכתבויות, שיחות טלפון ודייטים.
ג. זה מזכיר לי כמה בר מזל אני עם רבים מהאנשים שאני מכיר.
ד. זה מזכיר לי שאני לא מפסיד כלום בכל מיני הקשרים.
4. שנוספה לאוסף עוד דוגמה מוצלחת לקשר הבלתי נמנע בין עיצוב חווית המשתמש וההתנהגות של קהילת המשתמשים.
5. שבכל זאת נולדו כאן כמה כותבים/כותבות חדשים ששווה לקרוא, ואולי לא היו נולדים בלי התירוץ הקפאיני.

(נ.ב. בכל מקום של תוכן גולשים יחס הרעש-אות הוא לטובת הרעש, שלא יובן שאני מתלונן. בכלל להתלונן זה לא העניין כאן.)

ומה אתכם? אתם מוזמנים להוסיף דברים שאתם אוהבים/שונאים כאן. או שם.

לפני מספר שבועות נילי אורן כללה אותי בין אנשים שראיינה לכתבה במעריב (שעלתה גם ב-NRG) על קומיקס באינטרנט. אהבתי את הכתבה הסופית, אבל דבר אחד הפריע לי קצת – היא קבלה טוויסט מפתיע לכיוון של "קומיקס הוזנח ברשת". זה, כמובן, משפט שאני לא מסכים איתו כלל.
בכל אופן – בשביל מה יש בלוג? הינה התשובות המלאות שלי לשאלות הכתבת (אחרי קצת עריכה ותיקונים קלים לבלוג).

מהם בעיניך החסרונות והיתרונות של הפורמט האינטרנטי לקומיקס?
החיסרון המרכזי הוא שדף הנייר עדיין מאפשר רזולוציה יותר גבוהה מאשר דף ברשת, וקשר יותר בלתי אמצעי עם הקורא. המשמעות היא שחווית הקריאה של קומיקס מודפס היא עדיין יותר טובה, ובעיקר כשמדובר בסיפורים ארוכים.
בסטריפים – קומיקס יומי של כמה פאנלים, כמעט ואין הבדל. וזה נהדר.

היתרון הכי גדול של הרשת הוא שהיא מורידה את עלויות ההפקה וההפצה באופן מהותי. להוציא לאור ולהפיץ קומיקס באמצעים המסורתיים זה יקר ולא פשוט, אפילו שדורות של יוצרי קומיקס עצמאיים כן מתמודדים עם הקושי הזה – אי אפשר להשוות את זה ליכולת לפרסם קומיקס באופן שיהיה נגיש לאנשים בכל העולם. הרשת מאפשרת להמון יוצרים וקוראים להיפגש. יש אמנם מגרעות לקלות הפרסום ועודף המשוב, שלפעמים יכולות לפגוע בצמיחה של יוצר ובדיאלוג הפנימי שלו, אבל בסופו של דבר בזכות הרשת קוראי קומיקס מגלים הרבה יוצרים חדשים ויכולים לנסות קומיקס מגוון יותר, ויוצרים מוצאים קהל כבר בשלבים מוקדמים, ויכולים להתפתח משם באופן עצמאי. הטבע הקהילתי של הרשת גורם להרבה חומרים טובים לחלחל ולהתגלות.

מה אתה מעדיף באופן אישי  – קומיקס בפרינט או ברשת? למה?
מהסיבות שלמעלה, אני מעדיף קומיקס בפרינט.

האם לדעתך מצב סצנת הקומיקס ברשת – בארץ ובחו"ל, משביע רצון? למה?
הסצנה פורחת כפי שלא פרחה מעולם. הרשת כולה חיברה את הקהילה המאוד מפוזרת של חובבי קומיקס בעולם, כפי שעשתה להרבה תחומי עניין אחרים. היא מאפשרת לקהילה הזאת ליצור מפגשים, שיתופי פעולה ואינטראקציה של יוצרים וקוראים מעל גבי הרשת. ריבוי הפסטיבלים והכותרים החדשים בישראל קשור קשר הדוק לקלות שבה אפשר להגיע אל הקהילה הממוקדת של החובבים מעל גבי הרשת. זמינות המידע תמכה באופן חשוב גם בהופעה של שירותי הזמנות וחנויות, שמצידן נהנות גם הן מצרכני קומיקס מעודכנים יותר. ככה שנוצרים מעגלי קסמים שמחזקים אחד את השני ואת התחום כולו.
לאן הקומיקס ברשת יכול להתפתח, ומה נדרש לשם התפתחות כזו?
יש מעט מאוד קומיקסים שגם מנסים לחקור תכונות אחרות של המדיום, "כשאהיה מלך" שמוזכר בכתבה הוא דוגמה מצוינת ומעוררת עניין, אבל אלו ניסיונות מוקדמים ועוד אי אפשר להצביע על קומיקס ממש בשל שכדאי להעדיף לקרוא אותו ברשת בגלל השימוש הייחודי במדיום.
(בונוס בלוג: "הפורמליסט" של דניאל מרלין גודבריי, ורשימה שלמה של "ממציאים מחדש" שאסף סקוט קלאוד)
אישית, אני לא יודע כמה זה מעניין, אני מרגיש שהקומיקס הוא מדיום מספיק עשיר ובלתי ממוצה גם עם ארגז הכלים הרגיל שלו. להערכתי ששיפורים בטכנולוגיות מסכים, אינטרנט בכל מקום ובמגוון פלטפורמות, והמצאות שעדיין קצת רחוקות מאיתנו כמו נייר דיגיטלי ישפיעו גם.

מהו קומיקס הרשת החביב עליך – בארץ ובחו"ל?
יש הרבה אהובים, אבל אם לבחור אחד, אז בישראל הכי אהבתי את "דבר אל הרוח" של ניר מטרסו בזכות המקוריות והתעוזה. ובחו"ל את when i am king בגלל השילוב בין פשטות, חוכמה, ושימוש מעניין במדיום. סטריפ: את פרי בייבל פלושיפ הסוריאליסיטי.

מהם אתרי הקומיקס שהם חובה לכל חובב בעיניך?
פליקר ולייב ג'ורנל מומלצים לכל יוצר כפלטפורמה להגיע לקהל ולהיות חלק מקהילה של יוצרים. לקוראים אני ממליץ על הבלוג של פנטגרפיקס שהוא אתר חובה לכל יוצר. הם ההוצאה הכי טובה של קומיקס מגוון ואיכותי בשפה האנגלית.
"comic book resources" הוא פורטל חדשות וביקורות יעיל לתחום. 
 web comics review הוא אתר מצוין לגילוי קומיקס רשת
כדי להתעדכן בקומיקס ישראלי – הבלוג של אמיתי סנדי
"סיפור מלא" הוא בלוג שמביא סיפורי קומיקס מלאים מרחבי הרשת והעריכה שלו לרב מצוינת.

לכתבה ב-NRG

אז כמו שגל אומר, אי אפשר לעשות כסף גדול בישראל מכניסות לבלוג. גם בחו"ל זה הישג של בודדים, יחסית לכמות הבלוגרים שמנסים.
אתם יכולים להתעלף מסיפור על בלוגר מקצועי שההכנסות שלו חצו מאה אלף דולר לשנה, אבל כאלה יש ספורים. הרב עושים גרושים גם בחו"ל, לא ש"כמה גרושים" זה רע (נדמה לי שטרי פראטצ'ט כתב פעם: "כל טיפה עוזרת, אמרה הזקנה שהשתינה לים."), אבל מול המאמץ וההשקעה, זה נשאר תחביב.

בהתחשב בנתוני השוק בישראל – הייתי אומר שמתקיים כאן עיקרון קל וחומר, אבל האמת היא שזה יותר קרוב לואקום ועופרת.

אז מה כן?

מה שכן יכול לעבוד גם בישראל זה רווח עקיף, כי לבלוגרים שרוצים לבנות לעצמם מוניטין כמומחים בתחום ספציפי, או ככותבים, גם בישראל מתקיים העיקרון: זה לא כמה קוראים אותך, זה מי קוראים אותך.

דוגמה מהזמן האחרון, משהו שקרה לי בעקבות הבלוג האנגלי (ואני בכוונה בוחר את זה כדוגמה כי זאת זירה שהמוניטין שלי בה עדין בחיתוליו): קיבלתי פנייה ממגזין עיצוב סמי-נחשב לפרסם פוסט שלי שמצא חן בעיניהם כטור במדור של כותבים אורחים. כשהלכתי לבדוק איזה מן אנשים כותבים אצלם טורי אורח (בטוח שזה סתם מדור "קוראים כותבים"), גיליתי ביניהם שמות כמו סגמייסטר, ועוד כמה, שבאמת – איפה הם ואיפה אני. אבק לרגליהם. קשה לי לחשוב על נסיבות אחרות מלבד כתיבת בלוג שהיו מאפשרות את האירוע הזה ללא מאמץ עליון, לא כל שכן כ"אפקט נלווה" של משהו.

גם בהקשר המקצועי התחרות תהיה יותר גדולה ככל שיעבור הזמן, אבל כאן השוק הקטן של ישראל דווקא יכול להיות יתרון.

דורון טל, מנכ"ל סאצ'י אינטראקטיב, הגיב אצל גל מור וזכה לתגובה על כל עניין ינואר המחוספס.
במהלך הקריאה של פוסטים שהתייחסו לקמפיין, לא עשיתי בראש את הקישור בין המותג ג'ילט למשרד ולדורון טל (אופייני, כי אני ממש לא בברנז'ה של עולם הפרסום. תודה לאל, אגב.). קצת עצוב לי כל העניין כי דורון הוא אדם שאני מעריך, מכיר שנים, יצא לנו לעבוד על לקוחות משותפים, ואפילו אחותו המוכשרת הייתה תלמידה שלי בקאמרה.
אז אחרי הגילוי הנאות הזה, אני יכול לכתוב שאני עדין עומד מאחורי מה שאמרתי בתגובה אצל גל ובקולקטיב. אני חושב שיצא כאן קטע שמציג את הפנים המכוערות שיכולות להיות לשיווק ברשת.
גם אנשי אינטרנט אמיתיים כמו דורון, וכמו חלק מהאנשים בצוות שלו, לא חפים מטעויות.

היו הרבה חומרים מקוריים, יצירתיים ונכונים בקמפיין הזה, אבל הבחירה לבוא בגישה סמויה היא טעות יסודית שגובלת בקלולסיות.
סאצ'י היו יכולים לעשות משהו יותר אותנטי ויותר יעיל בלי המימד הזה, ובלי לוותר על היצירתיות. אולי זה היה דורש שינויים מסוימים בקונספט, אבל אותנטיות ושקיפות הם ערכים מאוד חשובים בעולם השיווק החדש.
דוגמא מצוינת הוא הקמפיין של דאב, שיצר באז פנומנלי על ידי בחירה אמיצה וגלויה בנושא שנוגע לקהל היעד שלו ולכל התעשייה שהוא חלק ממנה.

הערת שוליים: יש הבדל בין קמפיין סמוי שמעמיד פנים אותנטיות, ובין קמפיין טיזרי שבו לא מגלים מי הגורם המסחרי מאחורי האתר. במקרה השני, ברור לקהל שמדובר במשהו שיווקי והם משחקים (או לא) מבחירה.