צורה, תוכן ואג'נדות שונות בבלוגים (וגם על וובסטר)

140678575_03c5bf9d5d_m.jpgבעקבות הפודקסט האחרון של הגיקים, חשבתי על עניין מסוים שנוטה להתבלגן לעתים קרובות בדיון על בלוגים.
בפודקסט האחרון פתחו הגיקים בדיון ב"פרשת וובסטר" ובאווירת הדאחקות הכללית שהשתלטה עליהם הפעם, נהיה קצת בלגן.

כשמדברים על בלוגים כתופעה בכלל ובישראל בפרט, צריך להיזהר לא להתבלבל בין זוויות שונות של הנושא שמעסיקות קבוצות אנשים שונות (קהילתיות ולא קהילתיות באופיין).
לא לפי סדר החשיבות:

זוית אחת היא המקום של הבלוגים בסדר היום של התקשורת. זה דבר שמעסיק לא מעט את הברנז'ה שעסוקה בהשוואות למה שקורה בחו"ל, וגם חלק מהבלוגרים שחושבים שייצוג בתקשורת הוא אינדיקציה להתקדמות התחום. הבלוגרים האלה חופפים לרב עם קבוצת העניין של הזווית השנייה.

זווית שנייה, מעסיקה מי שמתעניין במה שבלוגים יכולים לעשות. זה יכול להיות מוגבל לנושא אחד: בלוגים כמעצבי לעצב סדר יום של תרבות דיגיטלית, בלוגים ככלים לניהול מוניטין מקצועי, בלוגים כמניעי שינוי חברתי, בלוגים ככלי תעמולה פוליטיים ועוד עוד ועוד. חלק מהמתעניינים בשאלה הזאת הם "מתעניינים רב תחומיים" שמתעניינים בעצם בתופעה בהגדרתה הרחבה ביותר.
לפעמים, המיקוד של האנשים האלה בתחום אחד יכול ליצור רושם שהם מאמינים באיזו "אחדות ייעוד", אבל לרב הם לא. זה פשוט מה שמעניין אותם אישית.
(יש הטוענים שלקבוצה האחרונה בישראל יש ברנז'ה זערורית משל עצמה, שחלקה גם עובדת בתקשורת. אישית, אחרי שנים שהטענה הזאת מוכרת לי, כולל אנשים שמשייכים אותי לברנז'ה הזאת, אני לא קונה את הטענה. מספר אנשים שמספיק, פחות או יותר, למשחק פוקר הוא לא ברנז'ה. ברנז'ה זאת מילה שצריך לשמור לקהילות מפותחות ומרושתות כמו תעשיית הפרסום, העיתונות, הטלויזיה, אולי אפילו תעשיית האינטרנט. אבל לדבר על ברנז'ה בבלוגוספירה בישראל, זאת בדיחה בעיני. יש מוקדי כוח, יש מוקדי השפעה, יש כמה קהילות מפותחות, אבל אין מספיק מים בביצה בשביל לדבר על ברנז'ה. מי שמשוטט בין הרבה בלוגים וקורא, יכול גם לראות שפינות שונות של הביצה מתנהלות בחוסר מודעות מוחלטת אחת אל השנייה. אני דווקא אוהב את זה).

הזווית השלישית היא שאלת המעמד של הבלוגים מבחינת עד כמה הקהל הרחב צורך וקורא אותם.
חשוב לזכור שמאחר ובלוגים מתבטאים בצורה שונה בתרבויות שונות (המקרים של רוסיה, קוריאה ויפן עולים בראש), לא בלתי אפשרי שבלוגים לא יהיו לעולם כלי לשינוי פוליטי בישראל, או שחשיבותם ככלי לניהול מוניטין מקצועי לעולם לא תגיע לרמה של חו"ל, ולא בלתי אפשרי שזה יקרה (או לא יקרה) בלי קשר ליום בו כמעט כל משתמש אינטרנט בישראל יקרא חלק מהתוכן שהוא קורא בבלוגים. הכל פתוח, ולכל בלוגוספירה פנים וחוקים משלה.

הזוויות האלה קשורות, אבל לא תלויות אחת בשנייה. כל אחת מהן מושפעת מדקויות המבנה של הבלוגוספירה בה היא מתפתחת. מתרבות, ממשק, ממבנה שוק התקשורת, מגורמים מסחריים ולא מסחריים, מהאנשים שמעצבים את הפלטפורמות הקיימות, ועוד…

משום מה בישראל, נוטה להתגנב הטיעון הקונספירטיבי למחצה (שלדעתי התגנב גם לדברי כרמל שהוזכרו בפודקסט על ידי אילנה) שיש איזו קבוצה שטוענת שלבלוגים צריכה להיות פונקציה חברתית מסוימת אחת (תרבותית או פוליטית או מקצועית או אישית או סגולה או מלוחה). נראה לי שהטיעון הזה ממש חוטא למציאות. להאשים בזה את הברנז'ה, האמיתית או המדומיינת, עוד יותר חוטא למציאות.
כבר הרבה זמן התקשורת בערוצי המחשבים מודעת להבחנה בין בלוג כפורמט ובלוג כז'אנר. כבר הרבה זמן לא יצא לי לקרוא טענות שאין שום משמעות חברתית לז'אנר הבלוג האישי. המשמעות החברתית-תרבותית הרחבה הזאת היא בפוקוס של כרמל כאנתרופולוגית וחוקרת תקשורת, וניכר שזה מה שמעניין אותה.

עדין, גם אם חזון הזווית הראשונה (מקום באג'נדה של התקשורת) לא יקרה כאן ולא מעניין חלק מהאנשים, קשה להתעלם מזה ששתי הזוויות האחרות בפער מסוים. לא פער כמו שהסקרים טוענים, אבל עדיין, בלוגים מגיעים בהערכה אופטימית, אם כוללים את מי שקורא בלוגים פעם בחודש, לבערך חמישית מהגולשים בארץ, ובהחלט – במבנה של זנב מאוד ארוך.

אז כן – יש קבוצה גדולה של אולי אפילו אלפי נערות שיש להן בלוג יומן אישי מסוג מסוים והוא משפיע על החיים שלהן, וכמובן הן לא צריכות שכל אזרח יקרא בלוגים בשביל שההשפעה על חייהן, ובסופו של דבר על התרבות שהן חלק ממנה בוא תבוא. וכן – לנערות האלה תרבות פנימית עשירה ומורכבת משלהן, ובתרבות הזאת יש עניין סוציולוגי, ואנתרופולוגי, ובלשני וחברתי ובכלל. העניין לא קשור להיקף התופעה. עניין כזה חוקרים יכולים למצוא גם בשבט של 20 איש באמזונס, אבל בעניין השפעת השבט הזה על שאר תרבות המערב חובת ההוכחה על החוקר, אם בכלל מעניין אותו לטעון את זה.

זה לגמרי טבעי שאנשי ערוץ האינטרנט בפורטלים, לא יתעניינו בתוכן של הנערות, אבל אני ארשה לעצמי לצאת להגנתם, שכן יש להם עניין בז'אנרים הלא טכנולוגיים או לא מטא-בלוגוספריים. עובדה שהם כן כותבים על הדברים האלה בערוצים שלהם, על בלוגים בארץ ובעולם – מכל מיני סוגים ומכל מיני זוויות , וגם "שפת הפאקצות", זכתה לכיסוי יפה. הם לא אמורים להתעסק בזה כמו כרמל, והם לא יכולים להתעסק בזה כמו הנערות גם אם היו רוצים – כי הם לא נערות, וכי זה עולם מבוזר לתמיד.

וכאן, בשולי הדברים, הדיון על וובסטר חוזר לאור המקורי שלו, ולא משנה כמה תואמי וובסטר ותואמי דיג יופיעו. הדיון בתכנית התעלם מזה שעם עליית וובסטר כבר היה דיון של אגרגציה ערוכה לעומת אתר במודל דיג או דומה. דיג נופל בארץ כי אין מסה קריטית של יוזרים לצורך העניין. בגלל זה שווה קריאה נתקל בכל כך הרבה קשיים. עניין העדר המסה הקריטית חוסם דברים אצלנו בבלוגוספירה, לא יעזור כלום, שירותי תוכן מרוכזים שהמודל שלהם תלוי במסה הקריטית הזאת נידונים ליפול בישראל.
נכון – עורך בודד שמחליט מי בפנים ומי בחוץ גם לא עובד. בטח לא כשהוא מציף כמויות תוכן אדירות באופן שדי קשה לצרוך אותו אם אתה לא "הארד-קור" (והנתון של אלף קוראים ביום לוובסטר מגבה את זה). הפתרון הוא כנראה באמצע והוא עדין לא שם בחוץ.

ואולי, רק אולי, למרות דברים שאמרתי בעבר, ולמרות שבהווה אני (באופן התנדבותי) חלק מקבוצה ששוקדת על פתרון אינטראקטיבי להצפת תכנים, בכל מיני תחומים, בין הבלוגוספירה העברית, אתרי התוכן הגדולים, והקהל הרחב. יכול להיות שזה פשוט לא יקרה כאן ככה, בגלל גודל הקהל, והמבנה הריכוזי של התקשורת העברית. יכול להיות שבאמת אנחנו קטנים מדי והדברים המעניינים, על תחומיהם השונים, תמיד יגיעו (או שלא יגיעו) לתקשורת ולקהל הרחב בלי פלטפורמה מתווכת, אלא בעיקר דרך הסוכנים האנושיים הרגילים שאנחנו מכירים. ולפעמים נראה לי שזה לא באמת משנה. כל עוד כן יימצאו הדרכים עבור דברים לעבור מהשוליים למרכז ולפרוח – בכל התחומים, באמת לא אכפת לי אם זה יהיה בזכות פתרון אינטראקטיבי או בדרך אחרת.

תגובות

תגובות

Powered by Facebook Comments

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • Jack   ביום 29 בנובמבר 2006 בשעה 20:59

    תודה! מחכים ומרתק להפליא.

    רק הערה: כל קביעה אפריורית שדיג לא יכול להצליח לארץ, אין לה שום תוקף והיא היא החוטאת למציאות בצורה גסה.

    לעולם, אבל לעולם לא נעשה בארץ אתר שלקח את הרעיון של דיג ויישם אותו בצורה יעילה עד כיפית בה עשו זאת בדיג. יש עוד עשרות אתרי נפל אנגליים דמויי דיג שלא הצליחו בדיוק מאותה סיבה למרות ה"מאסה הקריטית". ובבקשה, אל תחללו את דיג לשווא ע"י הזכרתה עם ישראלוונטי באותה נשימה.

    אין שום היגיון בטענה שרק במדינה בה יש מאות מיליוני גולשים, דיג יכול להצליח. מאסה קריטית זה עניין יחסי, מאות או אף עשרות גולשים ביחס למיליון גולשים זה המאסה המדוייקת המספיקה להצלחה של אתר דיג מוצלח. בגלל כמות הידיעות הפחותה שהיא צריכה להשתלט עליה, ובגלל כמות האנשים.

  • אורי   ביום 29 בנובמבר 2006 בשעה 21:33

    ראשית, תודה על המחמאות, אלמוני יקר. לרב אלמונים כאן נוטים לכיוון התוקפני. (-:

    לעניין תגובתך –
    שיעתוקים נופלים לרב בגלל שהם חיקוי ואין בהם חידוש, לא בגלל שהם מעוצבים רע. אני מכיר גם שיעתוקים מדוייקים ומעוצבים היטב שנכשלו. דלישס הוא דוגמה מדהימה, כי יש לו חיקויים שעולים עליו בעיצוב, בחוויה, ובפונקציונליות, אבל הם לא מנצחים אותו כי הוא היה ראשון והם לא מספיק מהפכניים. זה ה"פירסט מובר אדבנטג'" הידוע של הווב. בגלל זה היה לגוגל קל להרוג את אלטה-ויסטה, אבל עכשיו לך תהרוג את גוגל.

    נחזור לישראל:
    בארץ זה לא רק דיג. יש עוד דברים שלא ממריאים בארץ בגלל העדר מסה קריטית.
    ישרא-רלוונטי הוא באמת משהו אחר, ולא דיג, אבל שווה קריאה מאוד מאוד קרוב לדיג. מה לא כיפי בו? והאם זה מה שמעכב אותו? (ואגב, נתונים ששמעתי לגבי התנועה שם הפתיעו אותי לטובה, אפילו שלא נראה שהם מתבטאים בכמות ההצבעות = פעילים)

    אם אתה מדבר על יחס, אתה עלול להחטיא. אם אני מבין, אתה מבקש שנשאל את עצמנו מה כמות הפעילים שדיג משך בשלב בו התחיל להתבלט ולהצליח ביחס לכמות הגולשים דוברי האנגלית בעולם, ונגזור מזה שבישראל מספיקים מאה או חמש מאות פעילים נלהבים כדי להפוך את שווה קריאה או תואם דיג מספיק מדויק לאתר מרכזי עבור המשתמשים בארץ בסדר גודל דומה.
    האם הבנתי נכון שזאת התזה שלך?

    אני לא יותר מדי חזק בחשיבה כמותית,
    אבל צריך לזכור שחמש מאות יוזרים לא עושים מה שעושים עשרת אלפים יוזרים ברמת החוויה מול היוזר הבודד. לכן "בעית היום הראשון", שהיא בעיית הפצה בבסיס שלה, היא הרבה יותר חמורה בעברית. זה נוגד ניתוח של יחס ישר.
    עוד ניגוד הוא רמת הסיעוף והויראליות של הרשת. לא כל נקודה ברשת, ולא כל יוזר ויראליים באותה מידה. זה אומר שלא בטוח שלחמש מאות יוזרים עבריים יש אותה יכולת צמיחה והפצה ויראלית טראקשן כמו לחמשת אלפים יוזרים בספירה אנגלית, פשוט כי כמות היוזרים שמאמצים דברים כאלה מוקדם נגמרת כהרף עין. זה אומר שלצלוח את התהום הידועה בין החלוצים והמס מרקט, יותר קשה בעברית.
    יש בטח עוד כמה עניינים כמותיים כאלה שנסתרים מבינתי הכמותית המוגבלת.

    קונספטואלית, יש עוד עניין – מיעוט ידיעות וריכוז התקשורת בישראל שאתה מזכיר הוא דווקא משהו שמפיל דיג ישראלי מזווית אחרת לגמרי – צרכני תוכן כבדים ובינוניים לא צריכים אגרגטור, הם מסתדרים ישירות עם התקשורת הריכוזית (הזכרתי את זה בפוסט על מחסומי ויראליות בפני הבלוגוספירה בהקשר אחר), וצורך הקריאה בפורמטים מבוזרים כמו בלוגים, עדיין לא מפותח מאותה סיבה (מעין מעגל).

    יכולתי להמשיך – ואני באמת מקווה שאני טועה ואיכשהו משהו כזה יצליח, אבל לקחים של מודלים אחרים ומה קורה איתם אצלנו מורים על מחסומים שהצליחה שלהם לא כל כך פשוטה.

  • אולי יקר, אבל לא כ"כ אלמוני :-   ביום 30 בנובמבר 2006 בשעה 0:05

    אורי:

    1.
    אני משער שזה לא כלל ברזל. בפרט כשהמדובר באתר מורכב כדיג ישראלי שלמרות שיש בו חידוש, סיכויים רבים שלא יצליח אם הוא מהונדס רע.

    שוו"ק (התחלף לי לפני כן שווה קריאה בישראלוונטי) לא מתקרב לקרסוליו של דיג, נדמה לי שאין אפילו צורך למנות את ההבדלים.

    2.
    מי אמר שהיוזרים המאמצים נעלמים?.

    יש גם אתרי חפירה רבים שמצליחים מאוד במדינות קטנות אחרת, של שוויץ ראיתי פעם ולא זוכר כעת הכתובת.

  • millim   ביום 30 בנובמבר 2006 בשעה 11:26

    לא ספלוג ולא זבובים. ועכשיו לאט לאט כדי שתבין.

    בפוסט הזה

    http://millim.blogli.co.il/archives/11

    הלינק השני הוביל לכאן

    http://rc3.org/2006/10/rafes_law.php

    ושם כתוב

    An Internet service cannot be considered truly successful until it has attracted spammers.

    עכשיו אתה מבין איך זה קשור לדיון על הבלוגוספירה הישראלית?

  • אורי   ביום 30 בנובמבר 2006 בשעה 11:34

    מילים – תודה על ההבהרה. אני לבטוח שהמבחן הזה עוזר.
    לפי מה שאני יודע בפלטפורמות הבלוגים העבריות בהחלט יש תופעה של ספאם. ברשימות, למשל, יש בעיה של בוטים של ספאמרים שמתלבשים על פוסטים עמוקים ואפילו הקפטצ'ה לא חוסם אותם וכמו כן
    יש תופעה של ספלוגים שלוקחים פוסטים שלמים מאצלנו ושותלים אותם אצלם כדי למשוך כניסות ממנועי חיפוש.
    בוובסטר ודומיו לא יכול להיות ספאם מעצם זה שזה פיד של פוסטים בלבד שהעורך מחליט מי מהם נכנס.
    אז ברמה הזאת עשינו V. אשמח לדעת איך זה משפיע על הדיון לדעתך.

  • מרמיט   ביום 30 בנובמבר 2006 בשעה 11:52

    אין פה טראקבקים או שסתם לא מצאתי?

    בכל אופן:

    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=346488&blogcode=5361088

  • millim   ביום 30 בנובמבר 2006 בשעה 11:57

    אולי המדד האובייקטיבי של השפעת הבלוגים בישראל הוא מספר הספלוגים בעברית?

    אם נניח מישהו יפתח בלוג ויכתוב כמה פוסטים מעניינים ויצליח להיכנס לאחד מיורשי וובסטר ואז פתאום יתחיל להיות ספלוג, זה יהיה סימן למחשבה והשקעה בפורמאט הזה, כמו ספאם באימייל.

  • אורי   ביום 30 בנובמבר 2006 בשעה 12:17

    מרמיט – הלינק הישיר לפוסט עובד כטראקבק, לא צריך לינק נפרד. אם אתה כותב ממערכת ששולחת פינגים אז בכל מקרה זה יקרה מעצמו.

    מילים – אין לי נתונים על ספולגים בבלוגוספירות אחרות ומתי הם הופיעו. אני חושב שזה אינדיקטור, לאו דווקא מדד.

    ג'ק – כזכור, אני לא פסימיסט, אני ריאליסט (-: הפוסט הזה, שהיום (יום אחרי) אני מבין שהוא ארוך מדי ומכיל יותר מדי נושאים שונים, באופן לא הכי בהיר, מנסה א. לעשות סדר. ב. להיות ריאליסטי אבל לא פסימיסטי – זה שהדינמיקות של השוק שלנו שונות, זה אומר שצריך לפצח אותן וליצור פתרונות ייחודיים ומותאמים. זה נכון לא רק בתחום של תוכן דיגיטלי ובלוגים, גם בתחומים אחרים שאנחנו מקטרים עליהם לעתים קרובות. אחרת לא היו לנו סיפורי הצלחה מקומיים להצביע עליהם. ויש כאלה.
    אולי אני צריך לעבוד על הנטייה שלי לנתח את הדברים מהצד השלילי שלהם ולא מצדדים שכן יכולים לעבוד. אולי זה קשור לזה שאני מרגיש התנגדות פנימית מיידית לכל ניסיון להלביש על בעיות מורכבות וייחודיות פתרונות גנריים (מחלה שפושה בכל תחום שאני עוסק בו כמעט, ובתחום המקצועי על בסיס יומיומי). בסופו של דבר, הרי אם היינו מוצאים דרך לרתום את האנרגיה של הפקאצות היינו יכולים להאיר את רב גוש דן, לא? (-:

  • עידן   ביום 1 בדצמבר 2006 בשעה 17:04

    לג'ק: גם החיקוי הטוב ביותר של דיג לא יצליח בארץ, ולא משנה כמה תשכנע את עצמך ההיפך. הסיבה היא שחסרה לא רק מסה קריטית של מצביעים, אלא גם מסה קריטית של קוראים, וגם מסה קריטית של תוכן להצביע עליו. ואותי לימדו שבלי ירקות אפשר אולי להכין כל מיני סלטים, אבל סלט ירקות – לא.

  • אילן   ביום 3 בדצמבר 2006 בשעה 21:50

    לפני מספר ימים העלנו אתר בשם מיניבוקס (http://www.minibox.co.il) לאוויר, שמטרתו (כמו רבים לפניו) היא לאגד את כל מה שקורה ברשת, תחת קורת גג אחת. האתר מציג רסס של מבחר אתרים ישראליים נבחרים בקטגוריות שונות בצורה נוחה מאוד לקריאה וקלה לשימוש והתמצאות. אחת מהקטגוריות השונות באתר היא "בלוגים" וכרגע מוצגים באתר 12 בלוגים מרכזיים ברשת הישראלית ורסס של פוסטים אחרונים בקהילות השונות כמו – ישרא-בלוג, רשימות, ישראלוונטי ואופיניון.

    אנחנו מודעים לכך שזה לא ממש פיתרון לבעיה שאתה מציג בפוסט שלך, אבל אנחנו מאמינים שעל ידי משיכת קהל גדול לאתר המרכזי (בעזרת הקטגוריות השונות), נוכל גם להציג בפניהם את היתרונות של עולם הבלוגים הישראלי ואולי על ידי הכשכוש בכלב, נוכל להתחיל להניע סוף כל סוף גם את הזנב שלו.

    בכל מקרה, אתה מוזמן לבקר באתר ולהתרשם. הוא עוד לא הושק רשמית, אז הוא עדיין סובל מבעיות טכניות קלות ואני מתנצל מראש.

  • כרמל   ביום 4 בדצמבר 2006 בשעה 9:12

    היי, יש לי קטגוריה משלי! בכל אופן, תגובתי למילים ואולי גם לפוסט היא שבחקר התקשורת מקובלת האבחנה בין כל הגישות שמתעניינות ב"השפעה" של תקשורת לבין שאלות יותר רחבות שנכנסות לתחום של חקר תרבות, שטוענות שהשפעה אינה השאלה היחידה או הניתנת לצפייה ישירה או האמיתית בכלל.

    הנה האירוניה: התקשורת מעניקה מעמד למשהו כשהיא מחליטה במה זה משפיע. בפעם הראשונה שנשאלתי על פקצות בכתבה זה היה בהקשר של שעשוע או תלונה על מצב העיברית, אני הדגשתי את הדגשים שלי והם יזמו עוד כיסוי ועוד כיסוי, והדגשים שלי הפכו לדגשים של התקשורת ואז הגעתי למצב שמתקשרים אלי מגלובס כדי לדבר על החשיבות הצרכנית של הפקצות, והחוקרת שוק שעשתה את מחקר הנוער הענקי שמימנו כמה חברות בישראל ראיינה אותי וכתבה שם בהרחבה על פקצות ועכשיו כל המדינה מחפשת איך לפנות לפקצות ואני בכלל לא בטוחה שהן קיימות מחוץ לתדמית התקשורתית שיצרתי להן. מה שכן, זה מרתק לראות איך לפני ההכרה הציבורית לפקצות אנשי אקדמיה לחשו לי "תזהרי משוליות" ואחרי כמה כתבות רציניות בנושא שהגדירו להם במה הבנות עלולות להשפיע, הם מהנהנים בהבנה. תקשורת! נו באמת.

  • אורי   ביום 4 בדצמבר 2006 בשעה 10:32

    כרמל, תודה על ההערה.
    הדוגמה שאת נותנת מראה כמה קל לפעמים לייצר הייפ על משהו בישראל (מה שלא ישנה את קלות ההעלמות שלו).

    בהקשר הגלובסי – כאיש שיווק, אגב, אני חושב שהבלוגים האלה נותנים חלון לקבוצה צרכנית מסוימת, אבל שהם רק סימפתום אחד בקרב הגדרה רחבה ומורכבת יותר. כלומר "פאקצות" אינן פלח שוק, פלח השוק הוא "נערות מילניום", וזה אחד הדברים שהן עושות (לא כולן) ואפשר ללמוד מהם על איך לדבר איתן.
    והן כן קיימות מחוץ לתדמית התקשורתית שיצרת, תני לעצמך קצת קרדיט… (-:

  • שרית   ביום 11 בדצמבר 2006 בשעה 20:36

    וואו איזה מעניין פה! אבל אני תמיד מגיעה מאוחר ותמיד חסרת מילים כי אתה גם ככה מסביר הכל כל כך יפה.

    רציתי רק להוסיף את דעתי; אחרי שגם אני טחנתי בפרדוקס פוסטים כמו "צריך אגרגציה! ודיגגים! ומלא אתרים שירכזו מלא פוסטים מגניבים!" הגעתי לכמה מסקנות:
    1. זה עדיין לא הזמן. עוד מוקדם, הבלוגוספירה ה"בוגרת" (אל תהרגו אותי) עוד טרייה, ואי אפשר להתחכם. אנחנו בפיגור של כמה שנים ונצטרך לעבור את כל השלבים שהשכנים בחו"ל עברו.
    2. למרות זאת, העניינים מתחילים להתחמם ואני בטוחה שנראה עוד המון טעויות עד שיהיו כמה דברים שבאמת ימצאו חו בעינינו. ואני לא צריכה לספר לך, זה המתנדב, שיש עוד כמה דברים מקוריים מאוד בדרך.

    החלטתי לעבור למצב צופה מהצד. זה הרבה יותר מעניין. אבל אתה אורי- אתה תמשיך לכתוב :)

  • אורי   ביום 11 בדצמבר 2006 בשעה 20:43

    (blush)
    תודה שרית.

  • שרית   ביום 11 בדצמבר 2006 בשעה 20:55

    אה ורציתי להגיד עוד משהו: אמנם אין מספיק בסיס לברנז'ה, אבל אין ספק שיש קליקה, ולקליקות יש כוח ולפעמים גם קשה להתשלב.

    אולי תנתח פעם למה כל כך הרבה בלוגרים "עצמאיים" (= אלה שאני מכירה כי הם כותבים בוורדפרס) הם עיתונאים במקור?
    כל כך רע להם תחת הזכוכית המגדלת של העורך שהם צריכים גם קצת מהצד? או שאולי זה פשוט מעבר טבעי?

  • אורי   ביום 11 בדצמבר 2006 בשעה 21:26

    שרית, כשזה אמור בישראל, אני מכיר יותר בלוגרים שהם עיתונאים בעתיד, מאשר בלוגרים שהם עיתונאים בעבר.
    למה? נראה לי ההסבר יותר פשוט. אולי הם (בניגוד אלי) פשוט אוהבים לכתוב.

    (ודווקא יש לי ספק בקיום הקליקה, אבל כבר כתבתי את זה.)

טרקבאקים